מלנכוליה, נוסטלגיה ואופטימיות: שירי הרוק המעניינים של התקופה

סמואל הרינג, הזמר, הכותב והלב של ההרכב הבולטימורי פיוצ'ר איילנדס, אולי נראה כמו פקיד שומה, אבל המראה משקר: מדובר בפצצת כריזמה מתוחכמת, מאהב עדין של מילים מהפנטות וכמובן רקדן בעל מהלכים שכבר נכנסו להיסטוריה הויראלית של העולם. המהלכים האלה עזרו ללהקה הסופר חרוצה ומחויבת הזאת לצאת מחוץ לגדרות האינדי שביניהן היתה לכודה שנים רבות, ולפרוץ לאזורים שאולי המילה מיינסטרים גדולה עליהם, אבל בהחלט למקומות הרבה יותר מצליחים ומוארים. וזה כל כך מגיע להם. זה כמובן לא היה קורה בלי מוזיקה טובה, וכזאת יש בשפע לפיוצ'ר איילנדס, בעיקר אם אתם אוהבים סינת-פופ ומתגעגעים לאווירת אייטיז קודרת אבל לא נטולת אור בקצה המנהרה. אחרי ההצלחה הגדולה של האלבום הרביעי שלהם, "Singles", שיצא ב-2014 וכלל את הלהיט הכי גדול ומוצדק שלהם עד היום - "(Seasons (Waiting on You", הם חוזרים עכשיו עם " The Far Field", שהוא פחות מיידי מקודמו, ואולי פחות אמיץ, אבל ממש ממש יפה.

הבס של וויליאם קשיון מכתיב את האווירה, הסינתים של גריט וולמר עושים את מה שהם תמיד עשו כאן, והרינג טובע בשברון לב, געגוע וחרטה. הוא כותב ושר למישהי מסוימת, האחת שהוא נטש לפני שמונה שנים לטובת חיי הרוקנרול בדרכים, ומאז לא הפסיק לחשוב עליה. ב-"Aladdin" שפותח את האלבום הוא שואל, ואז עונה, שהאהבה שלהם הייתה אמיתית. ב-"Time on her Side" הוא תוהה האם היא חושבת עליו כל הזמן, כמו שהוא חושב עליה; ב-"Ran" - אולי השיר הכי טוב וסוחף כאן - הוא מצהיר שכל שיר שהוא כותב הוא עליה; וב-"Beauty on the Road" הוא מספר את הסיפור כולו, ואומר שעכשיו, כשהוא סוף סוף מצא אותה שוב והוא לא יודע לכמה זמן, הוא לא יבזבז אפילו שניה; ב-"Cave" המצוין הרינג מעט נכנע לפסימיות, אבל מיד אחרי זה שר שביחד הם ינצחו. אחרי "North Star", על ה"גשם מקפיא והוריקנים לא ירחיקו אותי ממך" שלו, האלבום קצת נופל למונוטוניות, ומתרומם שוב עם "Shadows" המעולה, שבו שרה דבי הארי מבלונדי לצד הרינג.

"The Far Field" הוא אלבום שמתחברים אליו יותר ויותר מהאזנה להאזנה, וחבר מושלם לנסיעה. כיף עם הרינג, והמלנכוליה שלו איכשהו מביאה איתה אופטימיות. יהיה בסדר.

התגעגעתם לאט דה דרייב אין? חשבתם שכבר השארתם את הלהקה הזאת בעברכם? אז הנה סדריק ביקסלר-זבאלה וחבריו הכועסים חוזרים במאי עם האלבום החמישי שלהם, והראשון מזה 17 שנה," in • ter a • li • a" שמו, וזה הסינגל השלישי מתוכו. פרנויה? הלחצה? בהחלט.

שיר יפהפה של להקה חדשה שכדאי לסמן, מתוך אלבום בכורה בשם "Capture" שייצא בסוף מאי. ת'אנדר דרימר הם רביעיה מאינדיאנה שעושה אינדי גיטרות עדין, ואמן ותהיה הפיינגרוב של 2017.

לא נפלתי בקסמם של שני האלבומים האחרונים של קונור אוברסט, "Ruminations" מ-2016 ו-" Salutations" ממרץ השנה, שמורכב מגרסאות קצת אחרות לאותם שירים. אבל קשה להישאר אדישים לשיר הזה, ולקליפ שלו, כי מה לעשות, נוסטלגיה וגעגועים הם נוסחה מנצחת.

עוד לא ביליתי מספיק עם "Pure Comedy", האלבום החדש והמאד מדובר של ג'וש טילמן, צריך אורך רוח ויכולת הכלה בשביל האיש. אבל השיר הזה מתוכו, והביצוע הספציפי הזה אצל סטיבן קולבר, עושים את העבודה בגדול.

שיר יפה ומחמם של ההרכב מברוקלין, שיחזור ביוני עם אלבום חדש, "Somersault".

פייסט - "Hey, That's No Way To Say Goodbye"

גם פייסט עושה לאונרד כהן וגם ג'סטין טרודו מציג אותה ומרים לה. הקנדים האלה.

פרל ג'אם - Again Today

אולי אני קצת מתגעגע לפרל ג'אם, שהוכנסו ביום שישי להיכל התהילה של הרוקנרול, והנה הם הגיחו לפתע עם מוזיקה חדשה, שהיא בעצם ביצוע מצוין והרבה יותר אינטנסיבי לשיר של זמרת הקאנטרי האמריקאית ברנדי קרלייל. כל זה קורה באלבום מחווה לזמרת (הצעירה) שבו משתתפים גם אדל, דולי פרטון, האחים אווט ועוד מלא, ושכל הכנסותיו ילכו לארגון הצדקה "War Child".

בזמן שסדרות הטלוויזיה רק משתכללות ונהיות מושקעות יותר ויותר, כך גם ההשקעה בפסקולים שלהן, שהופכים לחלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה, ולפעמים אפילו מסקרנים יותר ממה שקורה על המסך. אז נהפוך את העיסוק בזה לקבוע. מתחילים עם השיר הזה של דרייב ביי טראקרז, לשעבר הלהקה של אהוב לבי ג'ייסון איזבל, שסגר את פרק 6 בעונה השניה והמצוינת של "מיליארדים". העונה הזאת קצת קמצנית מוזיקלית, אבל אז מגיע קטע כזה, מהאלבום החמישי של הלהקה מאלבמה, "The Dirty South", שיצא ב-2004.

25 שנים ל-1992, מהשנים הכי נדיבות של הרוקנרול, וכמו לפני חמש שנים גם השבוע חובה עליכם להיזכר בלהקת הבנות L7 , ממבשרות ז'אנר הגירל-פאוור, שעשתה את הפריצה הגדולה שלה עם אלבומה השלישי "Bricks Are Heavy" שיצא ב-14 באפריל של אותה שנה. לעולם לא נשכח את האירוע המכונן שבו שלפה הסולנית דוניטה ספארקס את טמפונה מתחתוניה וזרקה על הקהל בפסטיבל רדינג 1992, לאחר שמחה על עצירה זמנית של ההופעה בגלל בעיות טכניות. מילותיה "תאכלו את הטמפון המשומש שלי, מזדיינים!" חקוקות בנצח. הנה הלהיט הגדול שלהן.