כשאנטון צ'כוב הטמיע בתיאטרון את טכניקת האקדח שמופיע במערכה הראשונה ויורה בשלישית, הוא בעצם העיד על התמכרותו לסגירת מעגלים. כשאתה מעלה מחזה של צ'כוב, סביר שהכמיהה הזו תדבוק גם בך. זה מה שקרה לחנן שניר, שתרגם, עיבד וביים את הגרסה האחרונה למחזה "שלוש אחיות", בהפקה הגדולה והמשותפת של "הבימה" ו"הקאמרי".
הרבה אחריות הייתה מוטלת על כתפיו של שניר, ולא רק משום שהעלה מחזה כזה, אלא מכיוון שעשה זאת כתוצר של שיתוף בין שני התיאטראות המובילים בישראל. היו לו לא מעט כלים לעמוד בציפיות, והוא השתמש בכולם. אחת הדרכים שלו הייתה, כמו של המחזאי, סגירת מעגלים. גילה אלמגור שיחקה את האחות מאשה ב-1976 וחזרה לגלם אותה 41 שנים מאוחר יותר. רמי ברוך, שב-1990 היה הרופא צ'בוטיקין, חוזר בתפקיד אנדריי. יגאל שדה הוא טוזנבאך זו הפעם השנייה, ויבגניה דודינה, מאשה בתיאטרון "גשר" לפני 20 שנה, היא אירינה הפעם. אל הארטילריה הזו, הכבדה בפני עצמה, מצטרפים הגברת הראשונה של התיאטרון שלנו ליא קניג, מאיה מעוז, דב רייזר, עזרא דגן, אלי גורנשטיין, עודד לאופולד, דבורה קידר ושלמה וישינסקי. הרכב גלקטיקוס כזה על הבמה בהחלט עוזר להחזיק את הראש מעל המים ויותר מכך.
שניר הצליח עם המחזה, אבל לא רק הודות לצוות אלא גם ובעיקר בזכות עצמו. הוא הימר על כמה סוסים ויצא מנצח. ראשית, הוא בחר שלא למקם את העלילה בתחילת המאה ה-20 ולא בימינו, אלא בנקודת האמצע בשנות ה-50. הוא בחר במהלך נועז בשלוש אחיות מאוד מבוגרות, ולצורך כך אף שינה לא מעט פרטים מהמחזה המקורי ומכל הגרסאות הקודמות בעברית, שנצמדו לגיבורות בין שנות ה-20 וה-30 לחייהן. הוא גם הכניס באופן אלגנטי המון מוזיקה, צבאית ואזרחית, והשתמש בכישורים של דודינה וגורנשטיין כדי להטמיע אותה באופן מושלם. עזרו לו הניהול המוזיקלי של יוסי בן נון ועיצוב הבמה והתלבושות של פולינה אדמוב הנפלאה.
"שלוש אחיות" אינה חורגת מהנראטיב הקבוע של צ'כוב, שבדומה למחזות כמו "השחף", "דוד וניה" ו"איבנוב" מכניס אותנו לחדר מלא בבני משפחה, ומשם אנו מתפצלים לנפשות הנוגות של גיבוריו. אולגה (קניג), מאשה (אלמגור) ואירינה (דודינה) הן אחיות שחולקות את בית אביהן המנוח, איש צבא מכובד, עם אחיהן אנדריי (רמי ברוך). מה שמתחיל במסיבה עולצת הופך למסע ייסורים של אנשים קטנים עם חלומות קטנים, כאלה שכל שאיפתם היא לברוח מחיי הפרובינציה. כשהמסכות מתקלפות והחיוך נמוג, מתגלות הבדידות, הבוגדנות ותחושת הקיבעון. ואצל צ'כוב, כמו צ'כוב, ברגע שההידרדרות מתחילה קשה לעצור אותה.
ברמה התיאטרלית, החוויה קרובה לשלמות. דבר אחד הוא לקחת צוות מוכשר ומנוסה כל כך, עניין אחר הוא ליצור סינרגיה כזו על הבמה. התחושה העיקרית שעוברת לקהל היא של תשוקה. אפשר להרגיש אותה בכל מקום בנחישות של קניג בת ה-87 כשהיא מפזזת בין שני גברים צעירים, בקול הבס מלא העוצמות של אלי גורנשטיין (שנותן קטע נגינה מצוין בצ'לו), במשחק הנפלא של אלמגור, שמוציאה 150 אחוז מהתפקיד של מאשה המרירה, ובחדות של לאופולד כחייל הציניקן סוליוני, לטעמי הדמות המאתגרת ביותר על הבמה.
יש ל"שלוש אחיות" נקודת תורפה, שמתבטאת בנפילת מתח עצומה בחלקה השני. מתבקש להשוות את ההצגה הזאת לפרויקט הצ'כובי הקודם שראיתי בקאמרי, "איבנוב", במיוחד משום שמבניהן מאוד דומה. גם הוא בן ארבע מערכות וגיבוריו הולכים רכיל וזורעים מצוקות בעיקר בעצמם. "איבנוב" הייתה שעתיים וחצי של עונג צרוף, מחזה שנבנה ועולה בקצב מדורג קבוע עד לשיא, בעוד כאן המתח דועך בחלק האחרון, תסמין לא חריג במחזות של צ'כוב. בחצי השעה האחרונה כבר נרשמו הרבה רגעים מתים ואפשר היה לשמוע אוושת פיהוק מהכיסאות. זה קרה גם מכורח היעלמותן של הרבה דמויות מפתח מהבמה.
למרות הפגם הכלל לא פעוט הזה, מומלץ לראות את "שלוש אחיות", ולו כדי לקבל את ההשראה מהטריו קניג-אלמגור-דודינה והצוות שאיתן. לא יהיו לנו הרבה הזדמנויות לחזות באנסמבל שביחד מרכיב יותר מ-300 שנות משחק, ועדיין עושה זאת עם רעב כאילו היה זה יומו הראשון על הבמה.
