הבעיה היא בנו. אנחנו לא נותנים לה סיכוי. הציפיות שלנו ממנה בשמיים, ואין דרך להגשים אותן באמת.
אם היא תצליח שם באמריקה, אנחנו מצפים ממנה להצליח כאילו היא הייתה מינימום מדונה של הרוקנרול, ושקולדפליי יתחננו להיות המופע הפותח בטור הבינלאומי הבא שלה. אם היא תיכשל שם, אנחנו מצפים ממנה להיכשל בענק ולחזור לפה עם הזנב בין הרגליים כדי להתראיין ולספר איך הופיעה מול מועדונים ריקים' ושאפילו הברמן העדיף להקשיב לטורי איימוס באוזניות בזמן ההופעה.
לא פלא שאת ביקור המולדת הנוכחי שלה בחרה נינט טייב לעשות דווקא במועדון הבארבי, בהופעה קטנה יחסית, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. שעה ועשרים של רוקנרול עם דגש על האלבום החדש ומבחר מצומצם של שירים בעברית. שם, מול הקהל הביתי שלה, היא יכולה להיות היא באמת. את צלמי הפפראצי, שליוו אותה פעם לכל הופעה, החליפו מוכרי תקליטי הוויניל החדשים שלה, את המעריצות הצעירות החליף קהל מבוגר בהרבה, שהגיע לשמוע את השירים ולא רק את הזמרת.
גוגל אולי זוכר הכול, אבל עבור מוזיקאים דווקא יו-טיוב אכזרי במיוחד. כמה שעות לפני ההופעה הקלדתי "נינט טייב" בחיפוש כדי להקשיב לשירים מאלבומה החדש "Paper Parachute" ולהיכנס לאווירה. אלא שכבר אחרי השיר הראשון קפץ לי קטע מ"השיר שלנו", ואחריו הפרסומת לסלולארי שבשבילה היא גילחה את הראש ו"ים של דמעות" ואיזשהו ריאיון נשכח עם יאיר לפיד לפני יותר מעשור, שבו היא נשאלת את כל השאלות הקשות באמת כולל איזה חלק בגוף שלה היא הייתה משנה. את האצבעות בכפות הרגליים, למקרה שתהיתם. ועם כזה שק של דעות, מחשבות, רגשות וסנטימנטים שפיתחנו כלפיה במשך כל כך הרבה שנים איזה סיכוי אנחנו משאירים לה באמת להמציא את עצמה מחדש?
כשהיא הכריזה שהשיר הבא הוא "אלינור", אף אחד לא ציפה לשמוע את המיתולוגיה של זוהר ארגוב כי כבר יש לה "Elinor" משלה, יפה ומיוחד ובועט, עם קליפ ששווה לחפש באותו יו-טיוב אכזרי. גם "ים של דמעות" המיתולוגי, שהביא לה את התהילה אז, לא היה חסר לאף אחד. באגף הקאברים הפציעה גרסה מיוחדת שלה ל"I put a spell on you", איתו התמודדו בעבר אמנים כמו ניק קייב, אנני לינוקס, בוני טיילור ומרילין מנסון. כל אחד לקח את זה למקום האישי שלו, גם היא. הגרסה שלה הייתה לגמרי "נינטית", כולל סלסול סיום מ"הפרח בגני". כי בלי זוהר ארגוב בכלל אי אפשר הרי.
וכן, כבר יש כזה דבר שפה וניגון "נינטי". אחרי חמישה אלבומים אפשר כבר להגיד את זה, ולא להתבייש. לקח לה זמן למצוא את השפה הזאת, זה לא היה פשוט, גם אנחנו לא עשינו לה חיים קלים בדרך ולמרות הכול, היא הצליחה. מהופעה להופעה, מביקור מולדת אחד לשני, התחושה היא שהיא הצליחה להתגבש ולהבין מה הכיוון האמיתי שלה. אחרי שהיא נעה ימינה ושמאלה פעם אביב גפן, פעם רוקפור, פעם אסמאסים בשיא הרייטינג היא נמצאת עכשיו באמצע, במקום מאוזן ושלם.
איך אני יודע שהשינוי הושלם בהצלחה? שעה שלמה היא נתנה בלי להיט אחד בעברית (כן היו שם "והדרת" או "כל הלבד", אבל אי אפשר לכלול אותם בקטגוריית הלהיטים) ועובדה שכולם יצאו מזה בחיים ובלי תחושה של מחסור. גם כשהגיע ההדרן, היא נתנה את "יחפה" ואת "היא יודעת" בגרסה שונה מזו שדהרה בפלייליסטים. והיא כבר לא צריכה להתנצל על זה, כי זה היה "נינטי", וזה בדיוק מה שהקהל ציפה וקיבל.
בשורה התחתונה טייב היא קסם שאנחנו צריכים לכבד ולהוקיר. במקום לבכות למה כבר שנים לא נולדות כאן זמרות או למה המצעדים מלאים רק בגברים ואיפה טעינו בואו נקשיב לזו שצועקת לנו כבר שנים. הצרה של טייב הייתה שטמירה ירדני תמיד עשתה עבודה טובה מדי. כשהיא הפכה אותה לכוכבת, היא הפכה אותה לכוכבת הכי גדולה במדינה. כשבנו לה את תדמית המאמי, היא הפכה למאמי הלאומית. וגם עכשיו, כשהחליטו לרסק את הכול ולבנות אותה מאפס ריסקו אותה בצורה מוחלטת מול הקהל הטבעי שלה, זה שהתאסף סביבה במשך שנים.
אז עכשיו היא אוספת קהל חדש, בארץ ובחו"ל, והיא עושה את זה בצורה מדודה ונכונה. היא בסך הכול בת 33, מה כבר יש לה להפסיד? שלמה ארצי המציא את עצמו מחדש עם "גבר הולך לאיבוד" אחרי ארבעה אלבומים כושלים והופעות ריקות. טייב מצליחה למלא אולמות בכל ביקור שלה כאן אז נקודת פתיחה כבר יש. ומה נשאר עכשיו, להוכיח? ממש לא. נטל ההוכחה הוא עלינו. להקשיב בלי דעות קדומות, לתת לה את ההזדמנות האמיתית להצליח. הלוואי ונצליח.
