הקריירה הפוליטית של גארי קול נמשכת כבר 15 שנה. אז מה אם היא כל כולה מתחוללת בסדרות טלוויזיה אמריקאיות? זה לא שבימינו לזירה הפוליטית יש תוקף מלבד מה שאנחנו צופים בו במסך הקטן סדרות דרמה, סיטקומים, או מהדורות החדשות אם חייבים. לעתים נראה שדונלד טראמפ וצוות היועצים והמקורבים שלו הפכו את הבית הלבן ללוקיישן של הפקת קולנוע מטורללת. קול, שגילם את נשיא ארצות הברית בסרט הטלוויזיה "משפחת בריידי בבית הלבן" מ-2002, את סגן הנשיא ב"הבית הלבן", ומשמש כאסטרטג הראשי של הנשיאה סלינה מאייר בקומדיית הלהיט "Veep" (שתשודר בצמוד לשידור האמריקאי ב-HOT וב-yes oh וגם זמינה ב-VOD) מודה שגם הוא מתקשה לעמוד בקצב האירועים שמספקת המציאות.
"טראמפ הצליח לתמרן את התקשורת, יש לו דרך לשלוט בסדר היום ובתכנים באמצעות התגובות הבומבסטיות שלו, שמסכלות כל אפשרות לדיון. אי אפשר לדבר איתו על המציאות, כי הוא מצידו המציא אחת אחרת", אומר קול בראיון לקראת העונה השישית של "Veep" שתעלה לשידור השבוע בארצות הברית ובישראל. השחקן הוותיק סבור כי טראמפ נושא איתו חשדנות כלפי העיתונאים עוד מימיו כפלייבוי הולל בשנות השמונים, כשסוקר במדורי הרכילות של הצהובונים וזכה ללא מעט זלזול מהתקשורת. "עכשיו כשהוא נשיא הוא ממשיך להחזיק באותה גישה. הוא חושב שעיתונאים מתנכלים לו אישית, למרות שהם בעצם עושים את עבודתם כשהם מביעים ביקורת ומציגים בפניו שאלות קשות. מצד שני, הקרב שלו עם התקשורת נתמך והומרץ על ידי האנשים שהצביעו לו. הם אימצו את הצד שלו מכיוון שהם תמיד הרגישו שמתעלמים מהם. הם תמיד תפסו את התקשורת כמקפחת".
קול בן ה-60 הוא פנים מוכרות בתעשיית הבידור האמריקאית לאורך יותר משלושים עשורים ממש כמו דונלד טראמפ. שניהם היו שם באור הזרקורים בשנות השמונים ואילך. אחרי מספר תפקידים קטנים, ואחרי שהפסיד לדון ג'ונסון במרוץ לדמות של הבלש קרוקט מ"מיאמי וייס", פרץ השחקן בדמות השדרן ג'ייק קיליאן בסדרת המתח הפופולארית "שיחות לילה" (1988-91) שהקנתה לו מעמד של כוכב. בהמשך אימץ את הגלגול החדש של מייק בריידי - אבי משפחת בריידי, והוביל סדרות כמו "American Gothic", "Crusade" ו"הארווי בירדמן, עורך דין". הוא גם הופיע בסרטים "בקו האש", "פיינאפל אקספרס", ו"דודג'בול", ובקומדיית הפולחן "Office Space". בשנים האחרונות היה ניתן גם להבחין בו בסדרות "הפמליה", "האישה הטובה" ו"מרסי סטריט". ב"Veep" המצליחה ועטורת השבחים הוא מגלם את קנט דיוויסון, האסטרטג הפוליטי של סגנית הנשיא סלינה מאייר, הדמות הראשית בגילומה של ג'וליה לואי דרייפוס.
הקריירה הפוליטית-טלוויזיונית של קול הציבה אותו בעבר בנעליה של סלינה כשגילם את בוב ראסל, סגנו הנלעג של הנשיא הנערץ ג'ד בארטלט (מרטין שין) בסדרה האהובה מאת אהרון סורקין "הבית הלבן". עדכנית לא פחות, וקונטרוורסלית הרבה יותר, הייתה הדמות שגילם בפרק "Unstoppable" מהעונה אחרונה של "חוק וסדר: יחידה לפשעים מיוחדים" שהציבה אותו בנעלי המעצבים של טראמפ. הפרק שהיה אמור להיות משודר ערב הבחירות הוסר מלוח השידורים של NBC. הריאיון עם קול התקיים בחודש מרס מהלך פסטיבל SXSW באוסטין, ונכון לעכשיו הפרק לא שודר עדיין. השחקן סבור שהוא נגנז לתמיד.
"כמו ב'Veep', גם כאן התסריטאים שולפים נסיבות מהמציאות - הם לא משתמשים בשמות, אבל כן לוקחים תרחישים מהחדשות, וסיפורים מהמדורות ומשלבים אותם בעולם שלהם", הוא מסביר, "כשהם החליטו לקחת דמות של מיליארדר שאינו פוליטיקאי ומחליט לרוץ לנשיאות, ואז מואשם בניצול מיני, אני מניח שכולם מבינים על מי מדובר".
איך הרגיש לגלם את בן דמותו של טראמפ?
"אני חושב שהדמות שלי הייתה כתובה היטב. לא היה שם חיקוי של טראמפ או שום דבר שכזה. פשוט גילמנו את הנסיבות. הייתה דינמיקה מעניינת בינו לבין החוקרת אוליביה בנסון (מרישקה האגרטי) כאישה, לא כנציגת המשטרה, והאופן שבו המתח ביניהם בא לידי ביטוי. אני חושב שהיוצרים התנהלו היטב, אבל לצערי לא ראיתי שום קטע מתוך הפרק - חוץ מטריילר קצרצר שיצא".
זה נראה כמו צנזורה עצמית.
"צילמנו את הפרק באוגוסט 2016, והפרק היה מיועד לשידור באוקטובר. הם דחו אותו פעם אחת, ואז בפעם השניה. ואני חושב שהם חשבו לעצמם שטראמפ יפסיד בבחירות, ואז אפשר יהיה להשהות את השידור אחריהן. אבל בינתיים הפרק לא שודר ולדעתי הוא לא ישודר אף פעם. הוא נמצא בכספת כלשהי איפשהו. יש מצב שטראמפ קנה אותו".
ובכן, אל דאגה - לפחות ב"Veep" הביקורת הצינית הנוקבת על הממסד הפוליטי נשארת בשיאה גם בעונה השישית והאחרונה של הסדרה. דיוויסון מגיע אליה בחיפוש אחר עבודה חדשה אחרי שהנשיאה סלינה מאייר מפסידה בבחירות. כמוה, וכמו שאר חברי הצוות סביבה, עליו למצוא ייעוד חדש בחיים מחוץ לבית הלבן. משימה לא פשוטה כלל וכלל. כשחקן, קול רואה בכיוון החדש שתפסה העלילה בהובלת התסריטאי הראשי דיוויד מנדל, הזדמנות לשינוי מרענן ולהעמקת הסיפור האישי של הדמויות שמוצאות עצמן פתאום במסע של חיפוש עצמי.
"סוף העונה הקודמת הרגיש כמו סיום של הסדרה כולה. אנשים שפגשתי שאלו אותי 'זהו, זה נגמר?'. זה נראה כמו הפינאלה", מספר קול, "אבל התסריטאים הצליחו לאפיין את הסדרה מחדש ולהפנות את תשומת הלב למה קורה לצוות נשיאותי כאשר הוא מתפרק וחבריו מתפזרים לכל עבר. הם עוזבים את וושינגטון ומצפים שזה שהם עבדו עבור הנשיא יתגמל אותם איכשהו. מהזווית הזו אפשר להאיר מקומות פוליטיים אחרים, תקשורת והשוק הפרטי, ובמקביל להיות יותר אישיים. צריך לזכור שבסך הכל מדובר בבני אדם שקובצו יחדיו בסביבה פוליטית. הם מנסים לפתור בעיות ולהתמודד עם משברים, ומצד שני לחייך ולהיראות ייצוגיים כלפי חוץ. כשחושבים על זה, זהו מצב שקורה להמון אנשים בחייהם, אלא שבמקרה של הדמויות הללו, ההשלכות של הטעויות שלהם הן גלובליות".
ומה לגבי ההשלכות של מעשי יוצרי הדמויות, התסריטאים במיוחד בימים סוערים אלו בפוליטיקה האמריקאית?
"תמיד יש אחריות לתוכניות טלוויזיה, גם קומדיות. תסריטאים בדרך כלל מגיבים להתרחשויות אקטואליות. אבל זה תלוי מי עומד מאחורי הסדרה ומה היא מבקשת להביע, ומה החיבור שלה למציאות. צריך תמיד לתהות עד כמה העלילה הבדיונית והדמויות מבקרות בסביבה האמיתית של הצופים".
כשהוא מתייחס לאחריות של הטלוויזיה האמריקנית להתפתחויות במציאות של הקהל שצופה בהם, הוא מזכיר את הדינמיקה ב"הבית הלבן". "דיברו על הסדרה כאידיאליסטית ויש בזה משהו, כי הדמות של הנשיא הייתה אידיאליסטית באופן מובהק. אבל מסביבו היו דמויות, ואני ביניהן, שהיו מאוד ציניות, היוצרים היו צריכים אותנו מסביב למרטין שין כדי להדגיש את איכויותיו", אומר קול, "אני גילמתי אופורטוניסט שהיה לו את הקולות הנדרשים ממדינת קולורדו, וזה הספיק להפוך אותו לסגן נשיא למרות שהוא חסר כל כישורים. עבורי זה היה מעניין להשתלב ב'Veep' והמתכונת המרעננת שלה. הייתי בעבר בחדר הסגלגל וההבדל בין מה שקורה שם בין שתי התוכניות הוא די גדול".
ההצלחה של טראמפ בבחירות נבעה לא מעט מכך שהוא הסתער על רוח הפוליטיקלי קורקט השורה על ארצות הברית, וביקש לרסק אותה עם הצהרות שערורייתיות לצורך הון פוליטי. כשחושבים על כך לעומק מגלים שקומיקאים עושים אותו דבר לדקור ולאתגר את התקינות הפוליטית כדי להצחיק אתכם, להכות גלי יחסי ציבור, ובסופו של דבר גם להרוויח כסף. "Veep" אינה שונה מבחינה זו. קול מסכים שגם טראמפ, וגם יוצרי הקומדיות מנצלים את הפילוג בחברה האמריקאית והנימוס המזויף המדביק ביניהם רק למראית עין.
"האמריקאים ובטח הפוליטיקאים לא מדברים על זה, אבל המדינה שלנו מפולגת מאוד. היא משוסעת כל כך מבחינה אידיאולוגית ונקרעת בין שני הצדדים", מודה קול, "זה עובד טוב בטלוויזיה, הפילוג הזה. וטראמפ מצידו הצליח לזהות את זה ולתקוף את הדרך שבה המערכת הציבורית מתנהלת. זה זכה לתשומת לב הקהל. הוא ניצל את זה וזו אחת הסביבות שהוא הצליח בבחירות. מבחינתו זו הייתה טקטיקה, אבל לא נראה לי שהייתה פילוסופיה מאחורי זה. הוא לא ניסה להצחיק אף אחד, הוא פשוט הלך לאיפה שנמצאת המצלמה".
אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם התרבות הפוליטית החדשה הזאת?
"הבעיה של אנשי הקמפיין והאסטרטגים הפוליטיים למיניהם תתחיל עוד כשנתיים-שלוש לקראת הבחירות הבאות. הם יצטרכו לחזור לשולחן השרטוט ולנסות להבין שכל הכללים השתנו לחלוטין, וכדאי שהם ימצאו דרך חדשה כדי להתמודד עם זה, כי כל השיטות הישנות נזרקו לאשפה. עכשיו צריך לבחור את המועמד הנכון, אבל יותר מכך לגלות איך למכור אותו למדינה, ולשכנע את הציבור על פני כל המפה המשוסעת הזו של ארצות הברית. בימים אלה, זה הדבר הכי חשוב לפענח".