למצוא טירה מהאגדות: הדירה שננטשה במלחה"ע ה-2 והאוצר שהתגלה בה

בשנת 2010 נמצאה בפריז דירה שהייתה נעולה במשך 70 שנה, לאחר שבעלת הדירה נטשה אותה בתחילת מלחמת העולם השנייה. הספר "שעות הקטיפה" חושף את הסיפור המדהים של הבית, את האוצרות היקרים שנמצאו בתוכו – ואת המחיר האישי הכבד שבעלת הבית נאלצה לשלם בשבילו

וואלה! NEWS בשיתוף סטימצקי
17/05/2017
חיילים אמריקאים משחררים את פריז, אוגוסט 1944. AP
חיילים אמריקאים בפריז, אוגוסט 1944(צילום: AP)

מה הסיפור?

"זה היה כמו למצוא את הטירה של 'היפהפייה הנרדמת' בטעות, אחרי מאה שנה שאף אחד לא נגע בה", כך הסביר בשנת 2010 אחד המומחים את ההתרגשות של להיכנס לבית הנטוש בפריז, שעמד נעול ועזוב במשך 40 שנה, לאחר שבעלת הדירה, מ?ר?ת? ד?ה פ?לו?ריאן, ברחה מפריז מאימת הנאצים בתחילת מלחמת העולם השנייה.

הספר קופץ בזמן מ-1898 ועד 1940 וחושף את סיפורה של מרת, שריתק מיליונים ברחבי העולם בתחילת העשור. הסיפור מלא ביופי ונוי, שבא לכפר על לא מעט עוני ומחסור, מסופר לנו דרך היחסים בין מרת לנכדתה סולאנז'. רק בגיל 19 מגלה הנכדה שיש לה סבתא והיא לומדת את סיפורה ממקור ראשון, יחד עם הקוראים. דרך הסיפור של סבתה היא מגלה איך הצליחה לברוח מחיי העוני ולהפוך לאשת החברה הגבוהה – אך גם על המחיר הכבד שנאלצה לשלם בעבור זה.

עוד בוואלה!

הכל מתחיל בעיניים: הסוד האמיתי של לאה שנירר ומיה דגן למראה צעיר

בשיתוף קליניק

למי מיועד?

כל חובב אמנות מתחיל, או סתם כזה שיודע למצוא יופי במקומות בהם לאו דווקא יש כאלה, ייהנה מאוד מהספר שמלא בתיאורים אמנותיים של פרטים יפים, אך גם כאלה טריוויאליים יותר. מצד שני, גם חובבי ההיסטוריה ייהנו מאוד מהספר, שמתאר לפרטים את אחת מתקופות הזמן הכי מעניינות באירופה. ובכלל, זה ספר שמתאים לכל מי ששמע מסבא וסבתא שלו על הילדות שלהם בגולה, ובחר לחזור כדי לשמוע עוד.

איפה הכי כדאי לקרוא?

בגדול, בחו"ל. ליתר דיוק, בצרפת. ואם להיות ממש קטנוניים – אז בבית הקפה "לה קלוזרי דה לילאס" ברחוב מונטפארנס (תגידו שארנסט המינגווי שלח אתכם, יתנו לכם מקום טוב בתא מרופד). אם ביקור בנתב"ג לא נמצא כרגע בתכנון שלכם, אז כל מקום עם רקע יפה יתאים – אם זה באחד מהחדרים של מוזיאון תל אביב לאמנות או מול הזריחה בכינרת.

אז למה כדאי לקרוא?

יש בטח מיליארד ספרים על אירועים היסטוריים, ומתוכם הרבה נכתבו על אירופה של בין מלחמות העולם – אבל הסופרת אליסון ריצ'מן בחרה להתעסק בנושא אחד, קטן כביכול, מאותה תקופה. בסך הכול סיפור על אישה אחת שמספרת לנכדה שלה את סיפור חייה, אלא שהסיפור, או ליתר דיוק הדרך שבו הוא מסופר, עושה את כל ההבדל.

ריצ'מן לוקחת את הסיפור ההיסטורי ומתמקדת בפרטים קטנים, כמו מחרוזת הפנינים של מרת, וגורמת לה להיראות כמו הדבר החשוב ביותר בעולם. בכך, דומה הסיפור לסרט "טיטניק" של ג'יימס קמרון. אלא שבעוד היופי החזותי בטיטאניק ברור מהרגע הראשון, ב"שעות הקטיפה" הסופרת מכריחה את הקורא לצלול לתוך עולם הדמיון של עצמו, כדי להבין בעצמו את היופי שלעתים נמצא בסוד כמוס.

המשפט שעשה לנו את זה

"פרספקטיבה היא כלי שמשתמשים בו לעתים רחוקות מדי. אילו היה לאנשים אומץ לשנות את העדשה שלהם מדי פעם, העולם היה מקום יפה יותר"

מי יכול לגלם את הגיבור?

קשה שלא לדמיין את מגי סמית' (הסבתא האלמנה מ"דאונטון אבי") בתפקיד מ?ר?ת? ד?ה פ?לו?ריאן, רק עם מבטא צרפתי אצילי במקום המבטא הבריטי המוכר שלה. בגרסה עברית אפשר לדמיין את ליא קניג או גילה אלמגור באותו תפקיד. את תפקיד סולאנז' הנכדה הצעירה ניתן היה להפקיד בידיה הבטוחות של אמה סטון, שוב, בהתאמת המבטא הצרפתי המתבקש. למרות שבמידה מסוימת, אפשר היה לדמיין גם את דינה סנדרסון (כוכבת "אורי ואלה") באותו התפקיד.

לרכישה מאתר סטימצקי

עטיפת הספר שעות הקטיפה מאת אליסון ריצ'מן
  • סטימצקי
  • ספרים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully