ניו דלהי כרוניקל

בשיעור הראשון בקורס "מבוא לסיפורת" באוניברסיטה תאמר המרצה (הסופרת המיואשת) לתלמידיה (הסופרים המודחקים), כי אבני היסוד של כל פרוזה, כלומר חומרי הגלם הראשוניים, החיוניים ביותר, לעולם יתארו מהלך אירועים של מציאות קיימת, שבירתה בעזרת מאורע מחולל, כלומר שינוי, ובנייתה של מציאות חדשה.

"לעולם", היא תחזור ותוסיף, "מצ'כוב ועד קארבר, מעגנון ועד בן-אמוץ". והסטודנטים השקדנים ישאו אליה עיניים מתמוגגות וישננו דבריה, כי ממנה תצא תורה, ובעיקר כי מדובר בעיקרון שכל כותב למגירה מן המניין תפס בשלב יחסית מוקדם בחייו עמוסי הטיוטות.

ב"שיר חירות" (הוצאת זמורה ביתן) משתדל צ'אודהורי לבנות אפוס רחב יריעה הדן בהלכי הרוח בהודו של ימינו, בעזרת סיפוריהן של שתי משפחות בעלות שורשים עבותים בחצי היבשת. תיאור מפורט לעייפה של מארג דמויות מדורות שונים, סודותיהן הקטנים וגחמותיהן המשונות, מנסה להסביר שהמשפחה ההודית המודרנית חשה פאניקת מלחציים הן מפני העבר הקולוניאליסטי המבצבץ והן מפני העתיד הטכנולוגי המאיים.

חסרונה של תנועה מסודרת, של קו אירועים מנחה שמוביל רצף סיפורי, ניכר באופן בולט בספר. הכותב מרבה להתעכב על תיאורי פנים, חוץ ורבדים נפשיים, אך ממעט לגלוש אל מעבר ליומיומי, לפרוזאי. הוא נמנע מלהציג את הביטוי החיצוני של הדמויות למתרחש בתוכן, את החריגות, דבר שנתפס כטריוויאלי, ולכן הדרמה נשארת ברמת "ההוא חזר וההוא נסע", או במילים אחרות – אין דרמה.

דבקות אובססיבית בחוקים תיאורטיים היא מחלה. אולם ספרו של צ'אודהורי מבהיר היטב שיש כלים טכניים שכותב לא יכול לוותר עליהם, גם אם הפואטיקה שלו משובחת. בשביל לקרוא מציאות אפורה אפשר לפתוח מדי בוקר את ה"ניו דלהי כרוניקל".

לא רק צ'אודהורי עושה עבודה קשה לקוראים. מסתבר שעד ירידתו לדפוס של הספר לא עלה בידה של ההוצאה לברר עם צ'אודהורי כיצד היה רוצה ששמו הפרטי ייכתב בעברית - אמית (כפי שמופיע על העטיפה) או אמיט (כבגוף הספר). עם הצרכנים הסליחה.