(בווידאו: נסרין קדרי עם דודו טסה והכוויתים מבצעים את השיר "אישראב כאסק", בהופעת החימום לרדיוהד, בברקלי, קליפורניה, הופעת החימום האחרונה בסיבוב בארצות הברית)
כמעט חודש עבר ועדיין זה לא נקלט. סיבוב ההופעות שלי עם דודו טסה והכוויתים בארצות הברית לצד להקת רדיוהד, הוא משהו שלא דומה לשום דבר שעשיתי בחיים. סחרחורת, זאת המילה הנכונה. לא היה לי אפילו רגע אחד לעצור ולנסות להבין מה שהולך כאן. עלינו לליגה של הגדולים והם באמת גדולים. ממטוס למטוס, מבית מלון לבית מלון. אין זמן לפרוק את המזוודות, אין זמן לאכול ואין מה לדבר על שופינג. המקומות שאנחנו מופיעים בהם אלו המקומות שתמיד ראינו בהופעות ענק ב-MTV.
כבר בהופעה הראשונה זה התחיל בהכי גדול. הופעה במיאמי ארנה. לא הצלחתי להוציא מילה כשראיתי את התמונות של הסופרסטארים שהופיעו בהיכל הזה. ביונסה, האשה הנערצת עלי בעולם, רובי וויליאמס, בריטני ספירס, וזו רשימה חלקית בהחלט. שלא לדבר על כוכבי העל בכדורסל. רק מההתלהבות של המנהל שלי, חגי אוזן, שנעמד מול כל תמונה והתרגש להצטלם עם הסלים של המגרש, הבנתי שגם הוא בהתלהבות שיא. הוא הסתובב שם כאילו שאנחנו בדיסנילנד וכל המתקנים בחינם.
היה שקט כבר בדרך להופעה. לחץ ודריכות. כמה שניסיתי לשדר פאסון, אפשר היה לראות עלי את ההתרגשות. בחדר ההלבשה חיכו לנו בקבוקי יין, בירות, המון מים מינרלים, פירות, ממתקים, חטיפים וסנדוויצ'ים. הסדר המופתי והיעילות של ההפקה הדהימו אותי. כל פינוק שביקשנו, קיבלנו. מולנו היו החדרים של להקת רדיוהד. בשלב הזה, נשמר דיסטנס. הם שם, אנחנו כאן. הסתובבנו עם תגים שאפשרו לנו לעשות כמעט הכל, חוץ מאותם רגעים שבהם חברי להקת רדיוהד עלו וירדו מהבמה. לא שזה הפריע לנו. אנחנו באנו להופיע ולהוכיח לקהל האמריקאי שלא סתם קיבלנו את ההזדמנות לחמם את סיבוב ההופעות של אחת מלהקות הרוק החשובות בעולם.
בשעה 17:15 בדיוק עלינו לבמה לבדיקת סאונד. חשבתי שזה יעזור לי להוריד את המתח. התבדיתי. זה רק העלה את מפלס הלחץ. חשבתי על כל היציעים הריקים שבעוד שעתיים יתמלאו בעשרות אלפי אנשים, וכמעט לא נשמתי. גם בצוות של רדיוהד היה לחץ גדל מאוד. בכל זאת, סיבוב ההופעות הראשון שלהם אחרי שנים. בארוחת הערב של לפני ההופעה האווירה היתה כבר יותר משוחררת. ג'וני גרינווד, הגיטריסט של רדיוהד, הגיע עם אשתו הישראלית כדי להגיד שלום, והאדיבות שלו עזרה לנו לפזר חיוכים ולהירגע טיפה.
בשעה 19:30 זה קרה. עלינו לבמה, וזהו. סיבוב ההופעות עם רדיוהד התחיל רשמית ומעשית. דודו ביצע את שלושת השירים הראשונים, והזמין אותי לשיר איתו את הלהיט הקלאסי "פוג אל נאחל". בשירים האחרים הרגשתי על ענן, וניסיתי כמה שיותר לנשום לקראת הסלסולים שמגיעים בהמשך. צריך הרבה אוויר בשביל מאוולים. הקהל הפתיע אותנו והגיב היטב
טבילת האש הראשונה עברה בהצלחה, למרות שהשקט נשמר גם כשחזרנו לחדר ההלבשה. זה היה כמו הפעם הראשונה. אני לקחתי לעצמי כמה רגעים בחוץ, לעשן את הסיגריה שאחרי. כשהתחילו להגיע תגובות וביקורות, הבנו שהיינו טובים והקהל אהב אותנו. חלק מחברי הלהקה לא פספסו את ההזדמנות לראות את האלילים של רדיוהד בהופעה מזוויות חלומיות. לא עניין אותם שיש לנו עוד סיבוב הופעות שלם איתם. הם הסתובבו שם והשתוקקו לכל צליל. אני לא ידעתי בכלל מי זאת הלהקה עד שהגעתי והבנתי את סדר הגודל. אולי זה עדיף ככה. אם הייתי יודעת, הלחץ שלי בכלל היה גורם לי לעילפון. באתי עם התמימות שלי וזה עזר לי מאוד.
כשחזרנו לבית המלון, העייפות דיברה. אם אתמול עוד הספקנו לפגוש חברים ישראלים ולעשות איתם סיבוב בעיר, כולל ביקור בבית של ורסאצ'ה ברחוב שבו צולם הסרט "פני צלקת", אחרי ההופעה הראשונה כבר לא היה זמן לכלום. מגיעים למלון, מארגנים את המזוודות, לילה טוב, בוקר טוב וטסים. היעד הבא - אטלנטה.
יכולתי לתאר כל הופעה והופעה, אבל כדי להמחיש את הקצב, אדלג במהירות. מספיק להעיף מבט בעמוד הפייסבוק שלי כדי להבין את הטרפת. באטלנטה הופענו ב"פיליפס ארנה". היה טוב יותר ממיאמי. משוחרר יותר. משם טסנו לניו אורלינס ומזג אוויר קיצוני קידם את פנינו. בכלל, נדמה שצמצמנו את ארבע עונות השנה לחודש אחד.
בניו אורלינס פגשנו חברה ישראלית בארוחת ערב. טוב, לא ממש. וונדרוומן, גל גדות בשבילנו, הופיעה על פחיות השתיה של דוקטור פפר במהדורה מוגבלת. לקחנו איתנו מזכרת לארץ. בנמל התעופה בדרך לקנזס סיטי, אמרו לנו לשכוח מזה. אי אפשר להעלות פחיות למטוס. גם את הספריי לשיער שלי זרקו לפח מטעמי בטיחות. ארבעה כאלה נזרקו במהלך הטור.
הבאה בתור אחרי קנזס היתה סיאטל, הופעה ב"קי ארנה". שוב מזג אוויר הפכפך. גשום, קר ואפור. אפור ונוצץ. במעט הזמן שהיה לנו קפצנו למוזיאון הפופ כדי לראות מקרוב את הגיטרות של ג'ימי הנדריקס, להקת נירוונה ואגדות אחרות שצמחו בסיאטל, בירת סצנת הגראנג' של שנות התשעים. התבאסנו שהחדר של נירוונה נסגר ופיצינו את עצמנו בשופינג מהיר בעיר. חגי עוד הספיק להתעמת עם מפגינים שקראו להחרמת ישראל. אגב, בהופעות עצמן, גם לפני ואחרי, לא נשמעה אפילו מילה אחת פוליטית. נטו מוסיקה.
מסיאטל - לפורטלנד. עוד לפני שהספקנו להגיד "הלו 'מודה סנטר'", המשכנו הלאה למדינה האחרונה בסיבוב ההופעות - קליפורניה. ליל הסדר בישראל, ואנחנו על המזוודות בדרך לסנטה ברברה. החבר ירון אילן דאג לקשר אותנו עם משפחה יהודית-ישראלית בלוס אנג'לס, כדי שנחגוג את ליל הסדר, שהיה קצר במיוחד כי מיד לאחריו היינו חייבים חפלה ביתית לנשמה. שתינו הרבה יותר מארבע כוסיות ולא רק של יין.
השהות בסנטה ברברה היתה אולי הנעימה ביותר. היינו במלון מקסים עם שמש כמעט ישראלית, וגם המקום שבו הופענו היה מיוחד ומשמעותי מבחינה היסטורית. הופיעו שם הגדולים ביותר, בין היתר זכורה במיוחד הופעה של בוב מארלי. הדבר שאזכור מאוד מההופעה בסנטה ברברה לא קשור אלינו אלא לסולן של רדיוהד, תום יורק. באחת הביקורות על ההופעה בפורטלנד, נכתב שהוא לא הרבה לדבר עם הקהל. תום יורק החליט הפעם לדבר יותר. כנראה שגם הוא קורא ביקורות ולא מתעלם מהן כפי שסופרסטארים נוהגים לטעון. בסיום ההופעה נערך קוקטייל בהשתתפות חברי הלהקה ושחקנים מהעיר הסמוכה, הוליווד. אהרון פול מ"שובר שורות" וכאלה.
הגענו לשלבי הסיום של הסיבוב, וכיאה לסוף, מסיימים בגראנד פינאלה. הופעה בפסטיבל קואצ'לה. הפסטיבל הענק שמחולק לשני סופי שבוע ומארח השנה את ליידי גאגא, קנדריק לאמאר ורדיוהד, עונה על כל החלומות הרטובים של פסטיבל רוק. קליפורניקיישן. שש במות מפוזרות על מגרש גולף ענקי. מאות אלפי חוגגים באוהלים ומתחם מפנק לאמנים עם אגם וקראוונים מצוידים היטב. אנחנו פתחנו את הפסטיבל כבר ב-12 בצהריים. במהלך הבאלאנס הפתיע אותנו מאבטח ישראלי, שמשתייך לצוות האבטחה של רדיוהד. הוא הגיע אלי בהתלהבות. "אני במקור מחיפה", אמר תוך כדי שהוא מראה לנו שבסמארטפון שלו הוא מאזין לשירים שלי. "כשאמא שלי שמעה שאתם מופיעים כאן, היא התרגשה מאוד והייתי חייב להצטלם איתך". גם להופעה עצמה הגיעו כמה ישראלים שעודדו אותנו, וצעקו "הם משלנו, הם משלנו". אחרי ההופעה, התפנינו ליהנות. בכל זאת, לא בכל יום יש הזדמנות לראות הופעה של ליידי גאגא מקרוב במיוחד כשהיא מפנקת אותנו בהשמעת בכורה לשיר חדש שיצא יום למחרת.
את החלק הראשון של פסטיבל "קואצ'לה" עברנו, עכשיו למקום לא פחות מיוחד - "התיאטרון היווני" בברקלי. שתי הופעות במבנה שמזכיר מאוד את האמפי שלנו בקיסריה, רק טיפה גדול יותר. שוב חזרנו לגשם ולמזג אוויר חורפי. בשונה מההופעות הקודמות, הפעם הסתפקנו באוהל הלבשה וזה לא פשוט בשבילי, האשה היחידה במשלחת, להתלבש ולהתארגן. הגשם בחוץ לא הפסיק לרדת. היינו בטוחים שלא יהיה קהל בכלל, בטח לא להופעת החימום. טעינו בגדול. הקהל מילא את המקום. כולם לבשו מעילי גשם, הקשיבו, הגיבו, הריעו ואהבו. זאת ללא ספק היה ההופעה הטובה והמיוחדת ביותר שלנו והחוויה התרבותית המעניינת ביותר שעברתי.
יום למחרת באותו מקום, השמש כבר הזכירה לנו שאנחנו עדיין בקליפורניה. הדיסטנס עם חברי הלהקה נשבר לחתיכות. חיוכים ומינלינג מכל עבר. קיבלנו חולצות של רדיוהד ודודו הצטלם עם תום יורק וג'וני גרינווד. אחוקים.
בשישי בצהריים היתה לנו הופעה נוספת בקואצ'לה, הפעם בלי רדיוהד. להופעה האחרונה בשישי בצהריים היה טעם של פרידה והקהל כאילו ידע את זה. למרות השעה המוקדמת, הגיעו יותר אנשים מההופעה הקודמת. בקהל ראינו אפילו יהודי חרדי לצד אדם בלבוש מסורתי ערבי, כולל גלביה. ממש החזון המוזיקלי שלי בהתגלמותו. הספקנו לקנח את סבב ההופעות בצילום משותף לאלבום התמונות ההיסטורי של פסטיבל קואצ'לה לדורותיו. הייתי ממש שלגיה ושבעת הגמדים, אלא שבמקרה הזה הם ענקים. היו אפילו ראיונות לתחנת רדיו וכמה מגזינים. את היום עצמו סחטתי עד שעות הלילה המאוחרות. מי יודע מתי תהיה לי הזדמנות נוספת לקחת חלק בפסטיבל בסדר גודל כזה. הגעגועים תופסים מקום מרכזי בלב. אני כל כך מחוברת למדינה, והדברים הקטנים גורמים לי להתגעגע יותר. אחרי סיבוב של משחקי חוץ בארצות הברית, יהיה נחמד להיפגש שוב עם רדיוהד במגרש הביתי שלנו, בפארק הירקון, ב-19 ביולי.