פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זיכרון יחיד שנותר: תמונות ניצולי השואה מתעוררות לחיים

      "צבע לחיים": פרויקט מיוחד של ארגון "הלל" וסטודנטים מאוניברסיטת בן גוריון, המפיח חיים בתמונות ישנות של ניצולי שואה. בתהליך דיגיטציה ממושך, נצבעו התמונות ואיכותן השתפרה. כל המצולמים הם קרובי משפחתם של הסטודנטים. הזיזו את העכבר - וצפו בתמונות הלפני והאחרי

      אנה שור, 1933, אוקראינה

      אנה עברה את שנות המלחמה בגטו ז'יטומיר שבאוקראינה, לשם גורשה עם משפחה והיא בת 16 בלבד. הוריה נרצחו בבורות ההריגה, אחיה נשלח לצבא האדום להילחם ומעולם לא שב. כשהסתיימה המלחמה לא נשאר לה איש, למעט אחותה, והתמונה הזו היא הזיכרון היחיד מגיל 7.

      עבודתה של מיכל מדבד, נכדתה של אנה

      משפחת צין, 1945, רוסיה

      ההורים מירה ולב, וילדיהם רוזה, חיים, יודיק, משה, זכר, דינה וחנה, עברו את ימי המלחמה בסטלינגרד. הבית בו גרו שימש בית תפילה ליהודי האיזור וההורים הכינו וסיפקו מצות בימי הפסח. בתם המלחמה כל האחים והאחיות עלו לישראל והם מתגוררים באותה השכונה באשקלון.

      עבודתו של מרק ברקן, נכדם של מירה ולב

      יעקב וסמניון רוגוב, 1945, ברלין

      יעקב ובנו סמיון, נולדו בחורול, אוקריאנה, שם התגוררו כשהמלחמה פרצה. ב-1941, לאחר הצטרפות ברית המועצות לשעבר למלחמה, הם גויסו לצבא האדום. במשך שנות המלחמה הם לחמו בחזיתות שונות, ולא ידעו דבר זה על גורלו של זה. בסוף המלחמה שניהם לחמו בכוחות שהביאו לכיבוש ברלין ועל כך זכו בעיטור האומץ. כשהסתיימה המלחמה נקרא יעקב למפקדה של הצבא האדום בברלין לקבל את העיטור ומצא להפתעתו את שם משפחתו פעמיים ברשומות, פעם אחת בשמו הפרטי, ופעם שנייה תחת שם בנו. יעקב המתין לבנו סמיון בכניסה למפקדה ולאחר ארבע שנים התאחדו. בתמונה שניהם ביום הפגישה.

      עבודתה של קטיה ויינר, יעקב הוא אחי סבתה

      יוסף ושרה מרקוספלד והילה בר, 1949, גרמניה

      יוסף ושרה נולדו בפולין. כשהגרמנים הגיעו לזולקבקה, עיר מגוריה של שרה, הם חיפשו ידיים עובדות. הוריה של שרה מסרו אותה לגרמנים תחת זהות בדויה, יחד עם בת דודתה חיה, בלי לדעת שהן נידונות לעבודות פרך. הגרמנים שיבצו אותה במפעל לנשק בגרמניה, וכך למעשה ניצלו חייה. עם פרוץ המלחמה יוסף ניסה לברוח לרוסיה, אולם כשל בניסיונותיו. הוא התחבא ביערות שם חבר לפרטיזנים ולחם לצידם עד תום המלחמה. יוסף ושרה הכירו במחנה הפליטים האמריקאי, שם גם נולדה ביתם הבכורה הילה. מרבית בני משפחתם לא שרדו את השואה.

      עבודתה של שרית דפני, ביתה של הילה

      אולגה רפפורט, 1941, אוקראינה

      אולגה רפפורט סיימה לימודי סיעוד כאשר ברית המועצות לשעבר חברה ללחימה בנאצים. היא ביקשה להתגייס לחזית במטרה לתרום למאמץ המלחמתי. לאורך כל המלחמה היא שירתה כאחות קרבית בצבא האדום, מטפלת בפצועים בשדה הקרב ומצילה חייהם של לוחמים רבים. במהלך שירותה נפגעה מהדף פגז, ומשהחלימה חזרה לשרת בחזית. עם סיום המלחמה המשיכה לשרת בצבא והוצבה בסיביר על מנת לטפל בפצועים במחנות שבויי המלחמה. לאחר עשר שנות שרות היא השתחררה בדרגת סגן.
      עבודתה של יוליה דובינסקי, נכדתה של אולגה

      תיקוני צבע וצביעת התמונות: אלינה מיטלמן, אוניברסיטת בן גוריון