פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "הסוד של פלוריאן" מאת חוה ניסמוב

      לפלוריאן יש סוד. הסוד הוא אווה היהודייה, ילדה קטנה שמשפחתו מחביאה בביתה בזמן מלחמת העולם השנייה. אט אט נרקם בין השניים קשר מיוחד ויוצא דופן. פלוריאן משמש לאווה מעין אח, והיא בדרכה התמימה מלמדת אותו שיעור חשוב לחיים: לאהוב ולהגן

      מתנה לחג

      כשאבא קורא לי אני לא תמיד מקשיב, כי אני בתוך הדמיונות שלי. אני חושב הרבה על המלחמה ועל ישו, ולמה הוא הסכים שימותו כל כך הרבה אנשים.

      אבא אומר שאני חצוף ועצלן, ואמא כרגיל מג?נה עלי ואומרת שזה גיל כזה, שמשהו בגוף שלי מ?שתנה אז אני לא שקט וגם לא מקשיב כשמדברים אלי. אבא מתעקש שיש לי קוצים בישבן; וזה דווקא נכון, כי אני לא יכול לשבת במקום אחד הרבה זמן. אבל אני חושב שהתחלתי להשתנות מאז שא?ווה באה לגור איתנו.

      שמי פלוריאן, אבל כולם קוראים לי פו?ר?ק. בחג המולד, לפני שנה וחצי, הייתי כמעט בן אחת-עשרה. אני גר עם ההורים שלי בכפר ואוהב את ק?מילה, שהיא הילדה הכי יפה.
      השלג לא הפסיק לרדת בחורף ההוא. הגינה שלנו כוסתה בשלג רך, כמעט כחול מרוב לו?ב?ן. אמא בישלה, וח?לק מהאוכל היא א?פסנה בארון במרתף. כשהיא לא ראתה, אכלתי ישר מתוך הסירים.

      לא התחשק לי לצאת החוצה לקור. אמא ואני התחממנו ליד התנור במטבח. היה כבר מאוחר, ואבא עדיין לא חזר. קמתי והתחלתי להתהלך בחדר מפינה לפינה, עד שאמא צעקה, "פורק, די, אתה עושה לי כאב ראש." והתיישבתי.
      התרגשתי מאוד, כי קיוויתי לקבל מתנה לחג, כזו שיניחו מתחת לעץ המקושט, עטופה בנייר צבעוני ומבריק, כמו פעם, לפני שיו?ר?ק אחי גויס למלחמה. מאז שהוא נמצא בחזית, כולם מתנהגים כאילו חושך בבית, גם כשיש אור בעששית. ואני? לא ממש הסתדרתי עם יורק, וזה עוד בעדינות, אם אפשר בכלל להגיד שאני עדין, ואני ממש לא! אולי רק במחשבות על קמילה.
      פעם אפילו גנבתי בשבילה מהמגירה של אמא בקבוק קטן ויפה של בושם. י?נינה, אחותה של אמא, שלחה אותו בחבילה מוורשה. אמא הריחה את הבושם, עשתה פרצוף של גועל נפש ואמרה, "העירונים והשטויות שלהם!" היא תחבה את הבקבוק עמוק במגירה, בין הגרביים החמים שלה.

      אולי זה בכלל לא נקרא גנבה, אם אמא לא רצתה את זה ממילא, ובכל מקרה לקחתי את הבושם בשביל קמילה, כי היא עירונית שהגיעה לכפר שלנו מוורשה, והייתי בטוח שהיא תשמח. בסוף הכול נהרס לי; לא נתתי לה אותו. רצתי לבית שלה מהר כל כך שהבקבוק נפל ונשבר והבושם נשפך.
      המשכתי הרבה זמן לאהוב את קמילה, אבל כמעט כל הבנים אהבו אותה, וחשבתי שאין לי סיכוי אצלה. הפ??נים שלי דווקא בסדר, אבל אני לא ממש גבוה. בלימודים - זאת אומרת, כשעוד למדנו - לא הייתי מי יודע מה. בספורט אני הכי טוב מכל הבנים, אבל בשאר השיעורים הרבה פעמים היו מוציאים אותי מהכיתה.

      בגלל זה לא האמנתי כשקמילה הסכימה להיות חברה שלי, ובזכותה נהייתי חשוב מאוד בין הילדים בכפר שלנו.

      הייתי מנומנם מהחום הנעים של התנור, ופתאום הדלת חרקה ואבא נכנס. המעיל החום והארוך שלו היה מכוסה שלג, ועל גבו הוא סחב ש?ק. ראיתי שהשק לא כבד, כי אבא לא היה כפוף כמו בדרך כלל כשהוא סוחב שק מלא עצים להסקה או פחם לתנור שלנו.

      הלב שלי דפק חזק. בטח בש?ק יש מתנות בשבילי! באמת מגיע לי! מאז שבית הספר נסגר בגלל המלחמה, אני כל הזמן עוזר לאמא. מאכיל את החיות, אוסף ביצים, חולב את הפרה ומנקה את החצר.

      אבא הניח את השק על השולחן, התיר את החבל שקשר אותו, ופתח את השק. עצרתי את הנשימה כי חשבתי על המתנות, אבל לא מתנות יצאו מהשק, אפילו לא מתנה אחת, אלא ילדה! ילדה מוזרה כזאת; כהה אבל עם שערות צהובות, ורזה כמו מקל. היא לבשה בגדים משונים ונעלה נעלי בית חומות שעליהן פרח אדום רקום. שמתי לב לפרח כי זה היה הדבר הצבעוני היחיד אצלה. לא היה לה מעיל. ולא כובע.

      הילדה שתקה. היא לא בכתה. כאילו לא היתה סגורה קודם בתוך שק. היא גם לא צחקה, כאילו זה לא מצחיק לש?ים ילדה בתוך שק תפוחי אדמה.

      ואז פתאום חשבתי משהו איום. "מה, זאת המתנה שלי?" חשבתי ששאלתי את זה בלב, אבל אבא שמע. הוא תמיד שומע ויודע הכול. לפעמים אני חושב שהוא יכול לשמוע אפילו את המחשבות שלי, וזה מפחיד נורא.

      אבא הסתכל עלי, והעיניים שלו נעשו מבריקות וצרות כמו תמיד כשהוא כועס. אחר כך הוא הביט למעלה, אל המסמר בקיר שעליו תלויה החגורה שלו. אבל הוא לא הוריד אותה. מיד התחלתי להתכווץ, ושתקתי. אפילו שהייתי כמעט בן אחת-עשרה ידעתי שהכי חשוב לא להסתכל לו בעיניים, שלא יקרא את המחשבות שלי, יגיד שאני חצוף ויצליף בי אחרי שיפשיל לי את המכנסיים.

      לפעמים אני שונא את אבא שלי. כשאנחנו הולכים ביום ראשון לכנסייה, אני מתפלל בלב שאבא שלי ימות. אחר כך אני נבהל מהמחשבה הזאת ומתפלל שאבא שלי לא ימות, אבל שיפסיק להרביץ לי.

      אמא הורידה את הילדה והושיבה אותה ליד השולחן. ראיתי שיש לה שרשרת עם צלב על הצוואר. יופי, לפחות היא לא יהודייה. יום אחד, בזמן שעוד למדנו, כששיחקנו בכדור ברחוב על יד הבית של מו?נד?ק, חבר מהכיתה שלי, הוא סיפר לנו שפולנים בכפר השכן הסתירו יהודים. מישהו הלשין עליהם, והגרמנים הרגו אותם ושרפו את כל הכפר!

      לא ידעתי אם להאמין למונדק, כי הוא תמיד מגזים. בכל מקרה, חשבתי, טוב שהילדה הזאת נוצרייה, אבל מתנה לחג המולד היא ממש לא.

      אמא הגישה אוכל. כרגיל, אכלתי מהר ולקחתי עוד, כי הייתי תמיד רעב ופחדתי שלא יישאר מספיק. הילדה לא אכלה בכלל. אמא זירזה אותה, "תאכלי, תאכלי." אחר כך האכילה אותה בכפית כאילו היא תינוקת, הטיפשה הזאת. הילדה. לא אמא.
      אחרי האוכל הלבישו לה את פיג'מת הפל?נ?ל הישנה שלי עם המשבצות, וגזרו את קצות השרוולים וגם את קצות המכנסיים. היא נראתה מצחיק ככה, לבושה בפיג'מה שלי, כמו בובת סמרטוטים. פחדתי לצחוק, כי אבא ואמא נראו כאילו לא מתחשק להם לצחוק, אז התאפקתי.

      אחר כך השכיבו אותה לישון במקום החם ליד התנור במטבח, במיטה שלי. על הסדין שלי. על הכרית שלי. עם השמיכה שלי. אותי העבירו לחדר הקר של אבא ואמא. מה הם חשבו להם, שאני תינוק שישן בחדר עם ההורים? מי היא בכלל, המוזרה הזאת שהשתלטה על הדברים שלי.

      הסוד

      אחרי שהשכיבו אותה במיטה, אבא ואמא אמרו לי לבוא לשיחה בחדר שלהם. נו, שיחה זה תמיד משהו רע, עונש או מכות בחגורה. נבהלתי. אולי אמא גילתה אחרי כל הזמן הזה שגנבתי לה את הבושם. פחדתי להסתכל להם בעיניים, שלא יגלו מה אני חושב, אז הסתכלתי לרצפה וראיתי שם נמלה סוחבת פירור של משהו על הגב. לדרוך עליה או לא? לא דרכתי. נו, שתלך לה. אני לא כזה רשע.

      "אתה מקשיב, פורק?" שאל אבא. הקול שלו לא היה כועס.
      לא הספקתי לענות, כי קול של בכי נשמע מהמטבח. אמא ניגשה למיטה של הילדה.

      "היא בוכה מתוך שינה," אמרה אמא כשחזרה אלינו. אמא אמרה שקוראים לילדה אווה. "היא בת חמש. יהודייה. אנחנו נסתיר אותה אצלנו. אמא שלה משלמת לנו הרבה כסף."
      לפני שפתחתי את הפה להגיב, אבא אמר, "אתה יודע שהמצב בכפר קשה בגלל המלחמה, אבל בעיר קשה עוד יותר. שם ממש מתים מרעב. במיוחד היהודים. לנו יש חזירים, תרנגולות, אווזים, פרות. יש אוכל, גם אם לא מספיק."

      נזכרתי שבזמן שהמלחמה רק התחילה סיפרו לי שאנחנו מרוויחים יותר כסף מאשר קודם, כי העירוניים קונים מאיתנו ביצים, חלב ובשר. אבל עכשיו הגרמנים והאוקראינים באים לכפר ופשוט לוקחים לעצמם כל מה שהם רוצים.

      הרגשתי שאבא מדבר אלי כמו אל מבוגר, והעזתי להביט אליו. אבל המשכתי לשתוק. לא האמנתי שהם, ההורים שלי, טיפשים כאלה. מוכנים אפילו שיהרגו אותנו. אותי. הבן שלהם. ובשביל מי, בשביל היהודייה-המקל הזאת!

      אמא אמרה שהיא תמיד רצתה ילדה, ושאמא של אווה הבטיחה לה שהילדה תישאר שלנו לתמיד אם היא לא תחזור אחרי המלחמה. "אם זה יקרה," הוסיפה, "תהיה לך אחות קטנה."

      ואני חשבתי, נו, מי בכלל צריך אחות, ועוד כזאת שמגיעה בשק תפוחי אדמה ותופסת לי את המיטה.
      אבא נראה פתאום רציני יותר. הוא אמר שזה שאווה אצלנו זה סוד.

      "הפה שלך, שאוהב לדבר שטויות כל היום, יהיה סגור על מנעול," הוא אמר, והפרצוף שלו נהי?ה מאיים. "אסור שהחברים שלך י?דעו שהיא כאן. אסור שהשכנים יגלו. אתה שומע? אם ימצאו אותה, הגרמנים יהרגו אותך ואותנו, וישרפו את הכפר."
      נזכרתי במה שמונדק סיפר. הוא כנראה צדק! וחשבתי גם, איזה מזל שכבר לא צריך ללכת לבית הספר. כשפרצה המלחמה, הרבה ילדים הפסיקו ללמוד. בהתחלה מי שרצה עוד למד, ואחר כך סגרו את בית הספר בעיירה שלידנו. בקיץ ובחורף הייתי הולך לשם ברגל בערך חצי שעה. אם רצתי - הגעתי מהר יותר. אז ממש לא הצטערתי שהפסקנו ללמוד.
      גם אמא אמרה שאסור לאף אחד לדעת על אווה. אסור לה אפילו לעמוד ליד החלון, כי מישהו עלול לראות אותה מהחצר.
      פחדתי מהסוד הזה, כי מה שהכי קשה לי בעולם זה לשמור סוד. ככה כולם גילו שאני אוהב את קמילה. ואפילו שלא אמרתי כלום אלא רק חשבתי, אבא הביט למעלה, למקום של החגורה. מה, אני טיפש, לא מבין מה שמדברים אלי, אני רוצה למות?