עוד אחד לרשימה: "טוהר" של ג'ונתן פראנזן רחוק מלהיות אירוע ספרותי מסעיר

    גם ב"טוהר" הכתיבה הישירה, הבוטה והלא מתנצלת של ג'ונתן פראנזן גורמת לעשרות ומאות עמודים להיקרא בשטף, אולם מדובר בספר פחות טוב מקודמיו של הסופר האמריקאי הגדול. מבריק, ציני ומבדר ככל שיהיה, הספר לא מצליח לשמור על רמה אחידה לכל אורכו

    • ג'ונתן פראנזן
    • טוהר
    יונתן גרוסמן

    תגידו מה שתגידו על ג'ונתן פראנזן, הממזר יודע לכתוב. פוץ? בהחלט. מתנשא? ללא ספק. שוביניסט? להכעיס. אבל נדירים הסופרים שמסוגלים להחזיק את קוראיהם דרוכים וערניים לאורך מעל 600 עמודים בלי להשתמש במניפולציות זולות (מדי), ופראנזן הוא חבר של כבוד במועדון המצומצם הזה. "התיקונים" ו"חירות", שני הרומנים המצוינים שחיבר במאה הנוכחית, הפכו אותו בצדק לאחד מבכירי הסופרים הצפון-אמריקאים שחיים כיום. למרות זאת, לרומן החדש שלו, "טוהר", נדרש הרבה זמן להגיע לכאן – כמעט שנה וחצי מאז יצא לאור בארצות הברית. לזכות הוצאת עם עובד ייאמר שהתוצר אכן נראה ומרגיש כמו משהו שהשקיעו בו זמן רב ומאמצים, לרבות תרגום מעולה של ארז וולק והגהה נטולת רבב. ואף על פי כן, "טוהר" הוא אולי ספר קולח ומהנה מאוד, אבל הוא לא מצליח להתעלות לרמה של שני קודמיו.

    ספר של פראנזן חייב להיות בעל מימדים אפיים, הן מבחינת האורך והן מבחינת העלילה – "חובק עולם", כמו שקוראים לזה על הכריכה האחורית. בהתאם לכך, עלילת "טוהר" מדלגת בין תקופות ואזורים שונים – קליפורניה, דנבר, טקסס ובוליביה בנות ימינו, פילדלפיה של ראשית שנות השמונים ומזרח ברלין שלפני ואחרי נפילת החומה. במרכזה ניצבים אישה ושני גברים: פיוריטי טיילר, המכונה פיפ, היא צעירה מאוקלנד שנמצאת בצרה צרורה בדמות חוב בן שש ספרות על הלוואת סטודנטים שהיא סוחבת מהקולג'. פיפ יודעת שאין לה סיכוי לצאת מהחוב הזה עם הכנסתה הזעומה ממשרת טלמרקטינג מתסכלת, וחולמת למצוא את אביה, שאת זהותו היא אינה יודעת, כדי לדרוש ממנו סיוע כלכלי. בינתיים היא מתגוררת בסקוואט מטונף, משמרת אהבה נכזבת בגבר נשוי ומבוגר ממנה, ומ?תחזקת אימא רעועה נפשית שבעצמה חיה במחסור אך מסרבת בכל מחיר לגלות לה מי הוא האב. עלילת הרומן נפתחת כאשר פיפ מקבלת הזדמנות מפתיעה להצטרף כמתמחה לפרויקט אור השמש, מיזם חשיפת סודות ושחיתויות בסגנון וויקיליקס שפועל מעמק נסתר בבוליביה ומעסיק פצחנים מאותגרים-חברתית ונשים צעירות ויפהפיות. את הפרויקט מנהל אנדראס וולף, גרמני כריזמטי ומסתורי עם עבר אפל, שנעלב כאשר משווים אותו לג'וליאן אסאנג', אבל דווקא די מזכיר אותו בהיבטים רבים. אנדראס מגלה עניין חריג במועמדותה של פיפ, ומבטיח לסייע לה באיתור אביה. הדמות המשמעותית השלישית ברומן היא זו של טום אברנט, המו"ל של עיתון עצמאי מדנבר, שבעזרת פיפ ואנדראס עולה על סקופ נפיץ שאותו הוא מעביר אל זוגתו ליילה חילו, עיתונאית עשויה ללא חת ודמות משנה נהדרת.

    עוד באותו נושא

    ”חירות” של ג'ונתן פראנזן: אוד?ה לנטולי הכריזמה

    לכתבה המלאה
    "כל כך הרבה ג'ונתנים. מגפה של ג'ונתנים ספרותיים". פראנזן (צילום: אימג'בנק - Getty Images)
    פראנזן, שמפליא לתפוש את רוח הזמן והמקום שבהם הוא כותב, כלומר את ארצות הברית בת זמננו, מתגלה כמחבר בינוני למדי של ספרות היסטורית. העיסוק שלו בסוגיות השעה מעניין ומהנה בהרבה מתיאורי מזרח ברלין או העיר הנידחת ינה בתקופת השטאזי ואחריה

    פראנזן, כאמור, מיטיב לכתוב. הכתיבה הישירה, הבוטה והלא מתנצלת שלו, שלעתים קרובות גובלת בגסות רוח (גם הפעם ניכרת חיבה יתירה לפעולות מעיים ונגזרותיהן), גורמת לעשרות ומאות עמודים להיקרא בשטף, גם בחלקים הפחות מוצלחים של הרומן. אולי מסייעת לכך גם העובדה שהפעם מפלס הסקס גבוה יותר מבספריו הקודמים. גם הקטעים הסוריאליסטיים האופייניים לו נמצאים כאן בשפע, לרבות בני זוג שמקיימים יחסי אישות על פצצה גרעינית או מדריך מקוצר לזיהוי פרופסורים אלכוהוליסטים לפי הצורה והצבע של כתמי העור שלהם ("אצל שותי וויסקי פריחת כלי הדם ורדרדה ועמומה יותר מאשר אצל שותי הג'ין וסגולה פחות מזו של שותי היין" – עמ' 235). התובנות של פראנזן מדויקות וקולעות גם כאשר הוא מתאר את ההתרחשויות הטריוויאליות ביותר, למשל שיעור אנגלית ("מי שלא הגה א?י אמריקנית, לא ידע שמחה מימיו. התנועה הזאת היא אחת הפלאות של ארצנו" – עמ' 489). פראנזן לא חף ממודעות עצמית ("הוא התיישב לכתוב את הספר הגדול, את הרומן שיקנה את מקומו בקנון האמריקני המודרני. פעם היה די לכתוב את הקול והזעם או את וזרח השמש, אבל עכשיו הגודל היה חיוני. העובי, האורך" – עמ' 218), ויש גם עקיצות למתחרים ("האם את מעריצה של ג'ונתן סחר-מכר? יש לי סטודנטים רבים כאלה") משולבות בעוד קצת הומור עצמי ("כל כך הרבה ג'ונתנים. מגפה של ג'ונתנים ספרותיים. אם תקראי רק ביקורות ספרים של הניו יורק טיימס, תחשבי שזה השם הנפוץ באמריקה לבנים. שם נרדף לכישרון, גדולה, שאפתנות, חיוניות" – עמ' 241. כותב שורות אלה חותם על כל מילה, כמובן).

    אלא שמבריק, ציני ומבדר ככל שיהיה – ובניגוד לספריו הקודמים של פראנזן – "טוהר" לא מצליח לשמור על רמה אחידה לכל אורכו. החלקים מתוכו שמתרחשים בגרמניה חלשים משמעותית מהפרקים האמריקניים, ותיאורי העבר בדרך כלל מחווירים מול קו העלילה המרכזי, שמתרחש בימינו. פראנזן, שמפליא לתפוש את רוח הזמן והמקום שבהם הוא כותב, כלומר את ארצות הברית בת זמננו, מתגלה כמחבר בינוני למדי של ספרות היסטורית. העיסוק שלו בסוגיות השעה – האינטרנט, מהפיכת המידע החופשי, הרשתות החברתיות והרלוונטיות של אמצעי התקשורת המסורתיים – מעניין ומהנה בהרבה מתיאורי מזרח ברלין או העיר הנידחת ינה בתקופת השטאזי ואחריה. בדומה לכך, פיפ היא גיבורה נהדרת, מרגשת ומכמירת לב, וכך גם טום אברנט וליילה חילו. בניגוד להם, אנדראס וולף הגרמני הוא פשוט דמות איומה – הן בגרסתו הצעירה כמדריך נוער בסיכון שמנצל מינית קטינות (מעשים שפראנזן מתייחס אליהם בסלחנות מחויכת) והן בגרסתו הבוגרת, בתור גורו נרקיסיסטי, מניפולטיבי, ילדותי וגחמן. פראנזן מנסה להכניס את קוראיו לתוך הראש של אנדראס ולגרום להם להבין את מניעיו ולהזדהות איתו, אלא שמדובר באדם כל כך דפוק וחולני – ואם להודות על האמת, גם לא מעניין במיוחד – עד שמדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית.

    דמות בלתי נסבלת נוספת היא אנבל, גרושתו של טום, אשר לא מצליח להשתחרר מהאובססיה שלו כלפיה. כוח המשיכה של אנבל לא לגמרי ברור, האופי שלה בלתי נסבל, יצירות האמנות שלה איומות, והמצב הרפואי הייחודי שלה – מחזור חודשי אשר מסונכרן באופן מושלם עם מחזור הירח, כך שהיא מסוגלת ליהנות מיחסי מין רק בשלושת הימים שבהם נמצאת הלבנה בשיאה – מופרך. עם כל הכבוד לפראנזן, ריאליזם פנטסטי זה לא בדיוק התחום החזק אצלו. נקודה מעצבנת נוספת בספר הזה היא שכל הדמויות שלו נראות כאילו יצאו מאותה תבנית, על אף השוני ניכר ברקע ובאופי שלהן. כמו הלהקות האלה ששרות עשרות גרסאות של אותו שיר, כך גם אצל פראנזן כולם גדלים עם אבא לא קיים או לא נוכח ואימא לא מתפקדת שדופקת להם את החיים. כל הנשים הצעירות רוצות לשכב עם גברים סמכותיים ומבוגרים מהן, וכל הגברים המבוגרים מסוגלים בקלות להשיג בנות זוג צעירות ומושכות (למעט אחד שנמנע מכך באופן הפגנתי, בתפקיד היוצא מהכלל שמעיד על הכלל).

    מרבית הבעיות האלה התקיימו, בצורה זו או אחרת, גם בספרים קודמים של פראנזן, אלא ש"התיקונים" ו"חירות" היו מספיק טובים כדי שיהיה אפשר להבליג עליהן. במקרה של "טוהר" הן בולטות הרבה יותר עקב חולשתה הכללית של העלילה. האנקדוטות המוצלחות שבו לא מתחברות לכדי תלכיד משביע רצון, וחלקיו הטובים יותר לא מצליחים לפצות על אלה הטובים פחות. התוצאה הסופית היא עדיין ספר של ג'ונתן פראנזן – כלומר כיפי, משעשע ושווה קריאה, בייחוד עבור מי שמעוניין להשתלב בשיחות סלון של ערבי שישי בקרב מעגלים חברתיים מסוימים – אבל הוא גם רחוק מלהיות אירוע ספרותי מסעיר. למעשה, אפשר להגדיר אותו באמצעות שש מילים שעד לא מזמן נראו לגמרי מופרכות: בסך הכול עוד רומן של פראנזן.


    "טוהר" / ג'ונתן פראנזן. מאנגלית: ארז וולק. עם עובד. 637 עמודים.

    עוד באותו נושא

    "הנני": ג'ונתן ספרן פויר מתאר מה קורה כשישראל נמצאת על סף השמדה

    לכתבה המלאה

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully