פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "רגע, למה שחקן ערבי בעצם לא יכול לגלם תפקיד של יהודי?"

      מג'ד ביטר, שמגלם בסרט "מלחמת 90 הדקות" כדורגלן ערבי-נוצרי בנבחרת ישראל שצריך להכריע בין ישראל לפלסטינים, חושף בריאיון לאיימן סיכסק את גילויי הגזענות שבהם נתקל ותוהה מתי יציעו לו לגלם יהודי. "הפתרון בסרט יביא למנצח ומפסיד. האידיאל הוא לקבל שני מנצחים"

      מג'ד ביטר, שחקן מלחמת 90 הדקות (צילום מסך , מתוך הסרט "מלחמת 90 הדקות")
      ביטר ואיבגי (מתוך הסרט "מלחמת 90 הדקות")

      נדמה שאין נקודת זמן פוליטית מושלמת יותר עבור סרטו של איל חלפון, "מלחמת תשעים הדקות", מאשר ישראל בשנת 2017. בהיעדר אופק מדיני, אלטרנטיבה בהנהגה, או תקווה קלושה לשלום, כמעט מפתה לאפשר לחלפון לביים מצב שבו, כמו בסרט על פי ספרו של איתי מאירסון, מדינת ישראל והפלסטינים מחליטים לפתור את הסכסוך במשחק כדורגל גורלי אחד. בתוך הקלחת הזאת, שאותה מובילים משה איבגי ונורמן עיסא המבריקים, נמצא גם איאד – שחקן כדורגל ערבי-נוצרי שמשחק בנבחרת ישראל. ההחלטה של המנהיגים משני צדי המתרס להשתמש בכדורגל כמכשיר פוליטי, מציבה אותו בפני השאלה הקשה בקריירה שלו כשחקן: האם להמשיך לשחק בנבחרת הישראלית, לחתור לניצחון ולגרום לגירושם של הפלסטינים, או לערוק לקבוצה הפלסטינית ולעזוב את קבוצת הבית?

      מג'ד ביטר, השחקן שמגלם אותו בכישרון ובכריזמה, מזדהה עם הקונפליקט של איאד. "איאד הוא בחור ערבי ישראלי וככזה, מצופה ממנו לויאליות למדינת ישראל", הוא אומר בשיחה עם וואלה! תרבות. אבל בניגוד לדמות שלו בסרט, ביטר לא מתבלבל. "הלויאליות הזאת יכולה לבוא בכפיפה אחת עם היותו ערבי הגאה בלאום שלו".

      ובכל זאת, הפתרון שאיאד בו בוחר בסופו של דבר הוא לא צפוי. הוא בוחר לברוח מההכרעה בין הקבוצה הישראלית לפלסטינית.

      "איאד מתנער מקבלת אחריות וההחלטה שלו היא מעין הצהרה שאיאד אינו מתיימר לבוא ולהציע פתרון אופרטיבי".

      אולי זה מוגזם לצפות משחקן הכדורגל הצעיר להציע פתרון? הוא רק רוצה לשחק כדורגל.

      "הפתרון שמציע איאד הוא לגמרי בריחה מההחלטה ומהמציאות, ואנשים כדוגמת איאד לא יתרמו כלום לשילוב וקידום מעמדו של המיעוט הערבי בחברה הישראלית. איאד גדל בזרועותיה של החברה הישראלית היהודית, ובחיי היום-יום שלו לא חווה שום חוויות גזעניות, מה שגרם לו לשכוח את הקונפליקט היהודי-ערבי, עד לרגע האמת".

      מג'ד ביטר, שחקן מלחמת 90 הדקות (מערכת וואלה! NEWS , צילי שרון לבנה)
      ביטר (צילום: צילי שרון לבנה)

      בוא נדבר על רגעי האמת. איאד חווה משבר לא פשוט בסרט. האוהדים של הקבוצה הישראלית קוראים לו "מחבל" כשהוא נחשד במגעים עם הקבוצה הפלסטינית. יכולת להזדהות אתו במקום הזה כשחקן?

      "אם אני מסתכל על חיי האישיים, יש קשת רחבה של דמיון ביני לבין איאד, וגם הבדלים בולטים. בתור ילד גדלתי בבית נוצרי ערבי, שלא לימד אותי גזענות. חונכתי לקבל את האחר. באותה מידה השתלבתי בחוגי משחק בתיאטרון בנצרת עילית, כשהרוב המכריע של המשתתפים בחוג הם יהודים, ולא הרגשתי שאני שונה מהם. אבל מאידך ברור לך שיש גזענות בכל מקום ולא כולם קיבלו חינוך כמו שאני קיבלתי".

      חווית את מה שאיאד חווה בסרט?

      "קרה לי מקרה שבו עמדתי בכניסה לבניין ממשלתי וחיכיתי למעלית, נכנסתי למעלית שאליה נכנסה אישה מוסלמית עם רעלה על הראש, עם ילד קטן. למעלית נכנסה גם אישה יהודייה מבוגרת. כשהאישה הערבייה ירדה מהמעלית פנתה אלי היהודייה ואמרה לי: "עכשיו אני מרגישה יותר בנוח". שאלתי למה. ענתה, "אני לא מרגישה בטוחה ליד הערבים האלה", שאלתי אותה, ולידי את מרגישה בטוחה? היא ענתה לי שכן, ואז אמרתי לי גם אני ערבי. היא לא האמינה, אז הוצאתי לה תעודת זהות והיא התחילה להחליף צבעים ולהתנצל. אמרתי לה את לא צריכה להתנצל, את צריכה להתבייש. צר לי שזה החינוך שקיבלת ולצערי כך את מחנכת את הדור הבא".

      מלחמת תשעים הדקות (יח"צ)
      איבגי ועיסא (צילום: יח"צ)

      זו בדיוק סוג הנחישות השקטה, העדינה, שביטר מביא לדמות של איאד. ביטר בן ה-28 מתגורר בנצרת. מעריצים של הסדרה "חטופים" אולי יזכרו אותו מתפקידו בעונה השנייה. כן, ניחשתם נכון. הוא לא גילם את החטוף. זו הסיבה שהתסריט החד והמרענן של חלפון עושה חסד מיוחד עם הדמות שאותה ביטר מגלם. הוא מנסה להציל אותה מהסטריאוטיפ המקובל של "שחקן ערבי = דמות של מחבל" שאותה אימצה התעשייה הישראלית הישר מהוליווד.

      "סטריאוטיפים יש בכל מקום", הוא אומר, שומר על אותה נימה עדינה. "בסופו של דבר כולנו בני אדם ואותי חינכו: 'אהבו את אויביכם, היטיבו עם שונאיכם'. אבל ברור שהתופעה הזו קיימת בכל חלקי החברה הישראלית, בין אם מדובר ביהודים ובין אם מדובר בערבים. הרי אצל היהודים קיים "השד העדתי", אשכנזים מול מזרחיים, חילוניים מול דתיים, מרכז מול פריפריה. לא חסר פילוג וקטיגוריות ותתי קטגוריות. ואגב", הוא מדגיש, כאילו כדי לא לוותר לגמרי על רגע של אופטימיות, "זה מה שמייחד את החברה הישראלית - הגיוון במרקם החברתי, ומכאן השאיפה להרמוניה מקסימאלית".

      אבל לביטר יש גם שאלות חשובות לתעשייה שבה הוא לוקח חלק, והן עולות כשאנחנו מדברים על אחת מתמונות המפנה של דמותו בסרט. במהלך ביקור של הקבוצה הישראלית במצדה, סיור שמוקדש להיסטוריה יהודית, איאד נשבר ומבקש שלא להמשיך עם הנבחרת.

      נדמה שהסצנה הזו היא היחידה שבה איאד מקבל החלטה חד משמעית. למה, בעצם?

      "הסירוב של איאד להמשיך בסיור המדובר נוגע בדילמות ובקונפליקטים שפוקדים אזרחים ערבים במדינת ישראל. אני אתחיל דווקא מצדו השני של המתרס, כשהחברה רואה בי הערבי הישראלי, או בוא נקרא לילד בשמו: ערבי. בתור שחקן, לא תראה שבמאי או מפיק פונה לשחקן ערבי לגלם תפקיד של יהודי. חשבת על זה פעם? למה השחקן הערבי לא יכול לגלם תפקיד של יהודי? הרי בסופו של דבר התפקיד המסוים הוא לשחק דמות ישראלית, אז מה ההבדל בין שחקן ערבי ליהודי? גם יהודי יכול להיות שחום ובאותה מידה הערבי יכול להיות בלונדיני עם עיניים בהירות, כמו במקרה שלי. אבל בנוגע לאיאד, כולם יסכימו שלבחור ערבי אין קשר לאותה היסטוריה. מדובר בהיסטוריה דתית-לאומנית, וזה להבדיל מתוך זיקה למדינה ולויאליות אליה ולחוקיה".

      אבל כשאיאד נתקל בגזענות בסרט, הוא לא מראה את אותה התנגדות שקטה שאתה מפגין. יכול להיות שהוא קיבל את העובדה שאתה לא מקבל, שבתור ערבי, חלק מהדלתות תמיד יהיו סגורות בפניו?

      "אם כולנו נהיה כמו איאד, הבעיה לא תיפתר. אבל גם ברור לך שאי אפשר לעזוב את כולם ולהתנפל דווקא על איאד האזרח הפשוט והזוטר. השינוי צריך להתחיל מהמנהיגים שלנו. חסר לנו מנהיג אמיץ, אצל הערבים והיהודים, מנהיג שיבוא ויגיד די לגזענות, לשנאה ולאפלה. ברור לך שאיאד לא יביא את הישועה גם אם ירצה. זה גדול עליו. איאד בחר לברוח מהבעיה. לעומתו, האזרחים הפשוטים לא בוחרים לברוח ודווקא בוחרים באפקט העדר. כל אחד והסביבה בה גדל ממשיך בתלם של קודמיו, אין דג ששוחה בניגוד לזרם. שני הצדדים צריכים לעשות צעד אחד קדימה לכיוון הדו קיום".

      מג'ד ביטר, שחקן מלחמת 90 הדקות (מערכת וואלה! NEWS , מתוך הסרט "מלחמת 90 הדקות")
      "אין דג ששוחה בניגוד לזרם". ביטר (צילום מתוך הסרט)

      אז מה עושה בינתיים שחקן ערבי צעיר, שרוצה לגלם גם תפקידים של יהודים ולא שוקלים אותו לתפקיד כזה? הרי גם תפקידים של דמויות ערביות בקושי אפשר למצוא.

      "אחד התחביבים שלי זה הספורט המוטורי. לפני שנתיים עשיתי יבוא אישי לרכב אמריקאי מסוג פונטיאק פיירברד שנת 1978. זו שנה מיוחדת ויקרה של אותו רכב, ובניתי אותו מחדש - החל מהבורג הקטן, עבור בריפוד וכלה במנוע אגרסיבי שמייצר 450 כוחות סוס. פתחתי עסק בעפולה באזור התעשייה לדייטילינג, שזה טרנד חדש שהתחיל לתפוס תאוצה בישראל. זה תחום עבודה שכולל שני דברים: לחדש את הצבע של רכב ישן, ולרכבים החדשים אני עושה שכבת מגן שגם נותנת ברק והגנה לצבע".

      זו אולי עוד נקודת השקה מקרית אבל משעשעת בין ביטר לדמות שהוא מגלם בסרט. באחד הקטעים הקומיים ביותר בסרט, איאד מגיע עם רכבו החדש והמפואר לפגישה עם עיתונאי גרמני מול כפר פלסטיני הרוס. גם איאד, כמו מג'ד שמגלם אותו, מגלה תשוקה מיוחד לרכב, שמסמל את הגשמת חלומותיו הגדולים ביותר. כשהעיתונאי מציע לו להשאיר את הרכב מאחור, איאד מסביר לו ש"הילדים הערבים המזוינים האלה" ישרטו לו אותו. זו הנקודה שבה חלפון נוגע גם בגזענות המושרשת בתוך החברה הערבית עצמה.

      לא מעט שורות לא פשוטות קיבלת בתסריט הזה. ואני רוצה להקשות עליך עוד פעם אחת אחרונה. אם היה משחק כדורגל כזה באמת, בין ישראל לפלסטין, יכול להיות באמת מנצח?

      "הפתרון המוצע בסרט בסופו של דבר יביא למנצח ומפסיד כי זה טבעו של משחק כדורגל. האידיאל זה לקבל שני מנצחים. אני חושב שהפתרון הזה לא יבוא בדרך של תחרות, או מלחמה, רק פתרון מדיני הדדי יביא לשני מנצחים. אני די בטוח שברמה האישית והחברתית כולנו יכולים לחיות ביחד בהרמוניה. תבחן כל מקום עבודה וכל סביבה אחרת אתה תמצא נוצרים, מוסלמים, דרוזים ויהודים שמסתדרים ביחד די טוב. כשאני רואה את זה, אני תמיד תוהה למה המודל הזה לא יכול להתקיים גם בגדול, מעבר לסביבה המצומצמת".

      קשה לך לבחור קבוצה אחת מבין השתיים שהיית מעודד?

      "למדינת ישראל מגיע ביטחון ושגשוג כלכלי, כמו שמגיעה לעם הפלסטיני מדינה עצמאית שתשכון בשלום ליד מדינת ישראל. בסופו של דבר, יש מספיק מגרש לכולנו".