וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מסיבת התה: "בלגרביה" הוא ספר טלנובלה מהנה בסגנון "אחוזת דאונטון"

מעריצי הדרמה התקופתית של ה-BBC, ימצאו את עצמם בטריטוריה מוכרת בספרו החדש של יוצר הסדרה, ג'וליאן פלוז. עם גלריה של דמויות מובחנות, תככים ומזימות בשולחן הכריכונים ודגש כבד על דיוק היסטורי, "בלגרביה" אמנם לא מחדש או מפתיע, אבל מספק חוויה אסקפיסטית מענגת

בחג המולד של שנת 2015 נפלה עטרת ראשנו. "אחוזת דאונטון", הדרמה התקופתית המענגת ועטורת הפרסים מבית היוצר של ה-BBC, נפרדה מאיתנו בפרק סוחט דמעות. למרות ההידרדרות המצערת באיכות וברמת העניין של עונותיה האחרונות, עדיין היה קשה לצופים רבים לדמיין את החיים ללא ליידי מרי, לורד גרנת'הם, רב המשרתים קרסון, וכמובן הרוזנת-האם ויולט (מגי סמית), אחת הדמויות הטלוויזיוניות הכבירות של העשור האחרון. כל אותם מכורים ישמחו לשמוע על קיומו של תחליף-סם יעיל להקלת ייסורי הגמילה הכבדים בדמותו של "בלגרביה", ספרו החדש של יוצר הסדרה ג'וליאן פ?לו?ז, בהוצאת פן ובתרגום טוב (שסובל מהגהה רשלנית מעט) של אילן פן. לטוב ולרע, הספר כמעט מעתיק את עלילת "אחוזת דאונטון" מיורקשייר הכפרית של תחילת המאה העשרים אל לונדון האופנתית בתקופה הוויקטוריאנית. וממש כמו הסדרה, גם הוא מספק חוויית אסקפיזם מהנה עם דגש כבד על הדיוק ההיסטורי לצד מעט מאוד עומק.

"בלגרביה" נפתח באירוע שהתרחש במציאות – הנשף שערכה הדוכסית מריצ'מונד בשנת 1815 בבריסל ערב קרב ווטרלו, שבו הובסו צבאותיו של נפוליאון בונפרטה ונהרגו רבים ממשתתפי המסיבה. פלוז שוזר בנשף האמיתי את הדמויות הפיקטיביות שלו – ג'יימס טרנצ'ארד, סוחר לונדוני מרקע צנוע שעלה לגדולה ואוחז בשאיפות מעוררות רחמים להתערות בקרבה של האצולה הבריטית הוותיקה; רעייתו אן, הנבונה והצנועה; ובתם היפה סופיה, שמאוהבת עד מעל לראש באחיינה של מארחת הנשף, יורשו היחידי של הרוזן מברוקנהרסט – שידוך שכמובן לא יעלה על הדעת בחברת המעמדות של התקופה. הבעיה באה לכאורה על פתרונה לאחר שהמאהב הצעיר נהרג בקרב ווטרלו, אלא שעד מהרה מתברר שמערכת היחסים בין השניים לא הייתה לגמרי אפלטונית, ושעומדות להיות לכך השלכות – דבר שאם ייוודע ברבים יהרוס את המוניטין של סופיה ויכתים את שמה של המשפחה (וכמובן שלא יפגע במאומה בזכרו של המאהב השובב).

המשך העלילה מתרחש עשרים וחמש שנים מאוחר יותר. התינוק נמסר למשפחה מאמצת, וסבו הסוחר הפך לאחד מיזמי הנדל"ן הגדולים והעשירים בלונדון, אם כי בעיני בני המעמדות הגבוהים הוא לנצח יישאר חנווני עלוב וחסר ייחוס. חייהם של בני משפחת טרנצ'ארד משתנים באחת כאשר אן פוגשת במפתיע את הרוזנת מברוקנהרסט, וחושפת בפניה את עובדת קיומו של צאצא ישיר שלה. מכאן, העסק תופס תאוצה ומתפתח לכדי סבך של תככים, סקנדלים, מזימות ומזימות-שכנגד, פרשיות אהבה אסורות, וכמובן גם הרבה מאוד גינון, רכיבה על סוסים ומסיבות תה עם כריכונים.

לא רק עלילת "בלגרביה" מזכירה מאוד את זו של "אחוזת דאונטון", אלא גם האופן שבו מתוארים בספר מערכות היחסים בין בני מעמדות שונים ובין אדונים ומשרתים, המגבלות הרבות על חירותן של נשים וחששן של משפחות האצולה הוותיקות מפני הדמוקרטיה והקדמה. גם לחלק נכבד מהדמויות ברומן לא קשה למצוא מקבילים ברורים בסדרת הטלוויזיה: הרוזנת-האם הזקנה והקשוחה אך בעלת לב הזהב; המשרתים הממורמרים שלא יהססו לבגוד במעסיקיהם כדי לקדם את עצמם; הצעירה האריסטוקרטית שמסרבת להיכנע למוסכמות החברתיות שמכתיבות לה נישואים עם גבר במעמדה; מנהלת משק הבית החכמה שהתנהגותה הנעימה מאזנת את זו האנטיפתית של רב המשרתים המחוספס (שב"בלגרביה", להבדיל, הוא דווקא טיפוס מושחת ונכלולי); ואיך אפשר בלי איש מעמד הביניים המוסרי, המקסים והחרוץ, אשר מעמיד באור מגוחך את בני האצולה הבטלנים על שיגיונותיהם הקטנוניים, שגם כאן מהווים מטרה ללעג לא מוסווה. במסיבת התה, למשל, הנשים "התאמצו להחזיק בידיהן צלחות וספלים ולעתים קרובות איבדו שליטה על שני הכלים. ביניהן ישבו וריכלו גם כמה ג'נטלמנים, יצורים שעתותיהם בידיהם" (עמ' 45).

מבחינת צופיה הוותיקים של "אחוזת דאונטון", הדימיון הזה הוא אליה וקוץ בה. מצד אחד, הקריאה ברומן כיפית כמעט כמו הצפייה בסדרה. מצד אחר, עבור מי שכבר מכיר את התחבולות העלילתיות של פלוז אין כאן שום חידוש. העלילה, ובייחוד התרת העלילה, צפויים לגמרי. זה אמנם לא ימנע מקוראים כאלה לזעום, לחגוג או להתרגש ברגעים מסוימים – פלוז הוא מקצוען שיודע היטב כיצד, מתי ועל איזה בלוטות ללחוץ – אבל הם לא יופתעו מהם. התחושה שמתקבלת היא של כתיבה טכנית יותר מאשר ספרותית; אמנם טכניקה ממדרגה ראשונה, אבל עדיין טכניקה.

למרות נקודות הדימיון הרבות, לא יהיה הוגן להגדיר את "בלגרביה" כהעתק מוחלט של "אחוזת דאונטון". המשרתים, למשל, מקבלים כאן הרבה פחות תשומת לב, והיחס בין אדונים ומשרתים, שבסדרת הטלוויזיה היה כמעט אידילי, מוצג כאן באור מציאותי יותר, שגם מתאים הרבה יותר לתקופה שבה מתרחשת העלילה. אפילו אליס, המשרתת האישית של אן טרנצ'ארד, שהיא אחת הדמויות החיוביות ברומן, מתעבת את עבודתה, "לא משום שלא חיבבה את גברת טרנצ'ארד. היא פשוט לא ראתה בה חלק מאותו גזע שאליו השתייכה היא עצמה. למרות שנותיהן המרובות יחד, חוסר הצדק המובנה שבפער המעמדות ביניהן, הביא לכך שאליס הייתה מוכנה לבגוד במעסיקתה ללא כל נקיפות מצפון. היא הרוויחה ביושר את הכסף שאן שילמה לה עד כה. הרוויחה אותו במהלך שנים של עבודה בלתי-פוסקת ושל התרפסות, שבמהלכן נאלצה להעמיד פני מאושרת ממעמדה כמשרתת, בשעה שהייתה שמחה לראות את מעסיקיה בקרקעית הים. היא הייתה מסוגלת לשקר ללא ניד עפעף. נהגה לגנוב כשהאמינה שלא תיתפס" (עמ' 206).

לעומת "אחוזת דאונטון", "בלגרביה" מציג מציאות עירונית, אפלה וקודרת יותר, ומוביל את קוראיו לפאבים מטונפים וסמטאות אפלות שמקומם לא יכירנו על אדמותיו המבורכות של הרוזן מגרנת'הם. לבסוף, נראה שפלוז מתלהב במיוחד מהעובדה שבפרוזה, בניגוד לטלוויזיה, ניתן לשדר את מחשבותיהן של הדמויות באופן ישיר ומדויק, מה שגורם לו לדלג במהירות וללא הרף בין נקודות מבט רבות, דבר שמסרבל את הקריאה לא פעם. ההתעקשות שלו לחשוף את צפונותיה של כל דמות ודמות מעוררת געגועים מסוימים לצפייה בסדרה, כאשר לא בהכרח ידענו מה עובר בראש של ליידי סיביל או גברת יוז בכל רגע נתון.

גם אם אין בו טיפה אחת של מקוריות או חדשנות, "בלגרביה" עושה את העבודה. הוא ססגוני, קולח, מעניין ומהנה, מציג גלריה מרשימה של דמויות מורכבות ומעוררות הזדהות – כולל אלה השליליות ביותר – ומקפיד על שיחזור מדויק של התקופה, לרבות העסקת יועצת היסטורית שזוכה לקרדיט בולט בראשית הספר. מי שמבכה את הסתלקותה של "אחוזת דאונטון" מחיינו ישמח להתנחם ברומן הזה, אבל לא רק הם – גם קוראים שלא צפו בסדרה מעולם לא יתאכזבו. או לפחות אלה מביניהם שדרמות בריטיות תקופתיות בעלות מאפיינים טלנובליים מסוימים הן כוס התה (עם כריכונים) שלהם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully