מרק לאנגן - Gargoyle
מרק לאנגן אמנם נחשב לאחד מהאבות המייסדים של הגראנג' עם להקת האם שלו סקרימינג טריז, אבל אחד מהווקליסטים הכי משמעותיים של שלושים השנים האחרונות תמיד היה הרבה יותר מהז'אנר הספציפי ההוא - כפי שכבר הוכיח בשלל שיתופי הפעולה האקלקטיים שבהם נטל חלק במהלך הקריירה המאד עמוסה ומרשימה שלו. בעשור האחרון, בין אם כשהוא תורם את קולו לפרויקטים של אחרים ובין באלבומי הסולו שלו, שני מוטיבים בולטים במיוחד: המשיכה שלו לאלקטרוניקה והאהבה לרוק הגותי האנגלי חובב הסינתיסייזרים של האייטיז, זה של סיסטרז אוף מרסי, אקו והבאנימן ואחיותיהן. זאת כמובן מבלי לוותר על הבלוז ועל הגיטרות ועל האווירה דחוסת האופל שתמיד היו חברות טובות שלו. המגמה הזאת ממשיכה ביתר שאת באלבום החדש של לאנגן, שכולל כמה מהשירים הכי יפים שלו, בראשם הסינגלים "Nocturne" ו-"Beehive"', ולצדם "Goodbye to Beauty" ו-"Old Swan", שדווקא עשויים להזכיר את יו 2 הישנה יותר. לאנגן עדיין מלנכולי, מחפש ותוהה, דתי וממש לא, מתגעגע מאד למישהי ולא שוכח שג'אנקי תמיד נשאר קצת ג'אנקי, גם כשהוא נקי.
אפגן וויגז - In Spades
לא באמת מפתיע שבשבוע שבו לאנגן מוציא אלבום חדש, הפרטנר הכי צמוד שלו בשנים האחרונות - גרג דולי - מוציא גם הוא אלבום חדש, הפעם של אפגן וויגז. הקודם של הלהקה, "Do to the Beast", שיצא ב-2014 - 16 שנים אחרי זה שבא לפניו - היה אלבום לא רע, אבל לא כזה שיכול היה להתמודד עם האלבומים הגדולים של הלהקה משנות התשעים. עכשיו מגיע אלבום מספר שמונה של דולי והוויגז, והסינגל הראשון מתוכו, "Demon in Profile"', הזכיר את הימים הגדולים של "Black Love". אז לא מדובר באלבום ההוא כמובן, מה שהיה כבר לא יהיה, אבל יש כאן כמה שירים שמצטרפים בכבוד לקולקציית השירים העל זמניים של דולי, ביניהם "Oriole", "I Got Lost", "Into the Floor" (שהם ביצעו בביקור האחרון שלהם בבארבי) ו-"Toy Automatic" , שהוא אחת מהבלדות הכי אייטיזיות שהצייד הלבן עם הלב השחור כתב. ובא לי עוד הופעה שלהם.
BNQT - Volume 1
"טרבלינג ווילבוריז לעניים", קרא לסופרגרופ הזאת אחד מחבריה, ונזרום איתו, כי כידוע אסור להשוות: באנקט הוא פרויקט של איש להקת מידלייק, אריק פולידו, שהביא את חבריו ללהקה ורתם לחגיגה את הזמר של באנד אוף הורסס, בן ברידוול, את ג'ייסון לייטל מגראנדדי, את אלכס קפרנוס מפרנץ פרדיננד ואת פראן הילי מטראוויס. נכון, לא דילן, האריסון, אורביסון, פטי ולין, אבל ממש ממש לא רע. כל אחד מהקולות האלה כתב ושר שני שירים, מצב הרוח סבנטיזי ביותר והאווירה רגועה, נעימה וידידותית למזג האוויר הנוכחי, למרות שהקטע המעולה שפותח את האלבום, "Restart", דווקא מזכיר את קסביאן ו-"Elephant" של טיים אימפלה. הנה הוא והשיר היחיד שבו כולם שרים יחד - "Real Love". אלבום יפהפה.
Woods - Love is Love
האלבום העשירי של הרכב הפולק הפסיכדלי מברוקלין כולל רק שישה קטעים, אחד מהם אינסטרומנטלי, והוא נכתב בזריזות יחסית כתגובה לבחירתו של דונלד טראמפ לתפקיד נשיא ארה"ב. אלא שבמקום לשקוע בבאסה ובדטרמיניזם, המוזיקה של ג'רמי ארל דווקא מציעה אופטימיות וקרני שמש ואווירת סיקסטיז פינת קליפורניה דרימינג. חצי השעה הנעימה - בקטע טוב - הזאת מלאה עד גדותיה בכלי נשיפה, והם לא באמת מאפשרים להרים ידיים. יהיה בסדר, השמש תזרח גם מחר והאהבה תנצח את השנאה.
Real Life Buildings - Significant Weather
אני ממש אוהב את האלבום הזה, של ההרכב הניו יורקי של מתיו ואן אסלט. הוא גם קצת פייבמנט וגם קצת פרקיי קורטס והוא מלודי וחכם ועשיר ודורש הקשבה, והוא עסוק במזג האוויר וברגעי יום יום ובחיבוטי נפש וסתם מחשבות על הצלחה וכמיהה לאושר וגעגוע, וכולל שורות יפות כמו זאת: "אז אני לומד שמה שעוזר לי זה תמיד להיות עסוק, אבל לא בקטע של 'מצטער שאני לא יכול להיפגש איתך כי אני עסוק', אלא של אני נפגש איתך ממש עכשיו ובגלל זה אני עסוק".
The Poison Arrows - No Known Note
עוד אלבום חדש לשים לב אליו הוא השלישי של ההרכב משיקגו, שמזכיר כל מיני דברים, למשל סוניק יות ו(שוב) פרקיי קורטס, וניינטיז, וכולל ביצועים מוזיקליים מעולים של השלישיה. הנה דוגמא טובה.
סופיאן סטיבנס - Carrie & Lowell Live
הלוואי והייתי יכול לחוות את ההופעה של "Carrie & Lowell", האלבום האחרון של סופיאן סטיבנס, בזמן אמת. אולי זה עוד יקרה. עד אז אסתפק בשמחה באלבום שמתעד אותה ויצא השבוע ובסרט שמלווה אותה, המצורף ממש כאן. האלבום עצמו, יודע כל מי שאימץ אותו אל לבו, הוא יצירה יפהפיה ונדירה של מוזיקאי בשיאו, ואיכשהו בהופעה הצליח סטיבנס - עם קולו השמיימי - לתת לו עוד מימדים. ההופעה צולמה בנובמבר 2015 בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, וכוללת גם את הגרסה שלו ל"הוטליין בלינג" של דרייק.
The War on Drugs - Thinking Of A Place
אם כבר אדם גרנדוסיל מחליט לשבור שתיקה ולהוציא שיר חדש ראשון מאז 2014, ברור שהוא יעשה את זה עם קטע של 11 דקות שהוא קצת כל האלבום הקודם שלו, "Lost in the Dream", דחוס יחד, או שסתם היו לו רעיונות לשבעה שירים שונים שלא היה לו כוח לפתח אז הוא תפר את כולם במנה אחת. כך או כך הוא בשיאו גם הפעם, והופ, הנה עברה לה מהר עוד נסיעה.
קאבר אחד בשבוע
אני הרבה יותר אוהב את הסמיתס מאשר את קאר סיט הדרסט, אבל הגרסה החדשה והעצובה של וויל טולדו לקלאסיקה של מוריסי ושות' עושה את העבודה.
של מי השיר הזה?
הפרק החמישי של "13 סיבות", הסדרה הכי מעוררת מחלוקת של התקופה, מתעסק בנשף של התיכון, והשיר היפה שמלווה אותו - הוא חוזר כמה פעמים במהלך הפרק - הוא "The Night We Met" של הלהקה האמריקאית לורד היורון. "היה לי את כולך ואז את רובך, קצת ועכשיו כלום ממך. קחי אותי בחזרה ללילה שבו נפגשנו", הם שרים, וקליי יכול רק לחלום שהיה לו עוד קצת מהאנה. מאז שהופיע בפרק זכה השיר לכמעט 70,000 תיוגי שאזאם, 10,000 הורדות בתשלום ו-2 מיליון השמעות במרץ. הוא השיר שעומד בראש רשימת ביצועי השירים שהופיעו בתוכניות טלוויזיה בחודש שעבר, הפעם השניה שקטע של לורד היורון עושה את זה: הפעם הקודמת היתה בפברואר 2016 עם "Fool For Love" שכיכב ב"בנות". בעקבות "13 סיבות", השיר, שיצא כבר ב-2015, הפך ללהיט גם במצעד הרוק של בילבורד.
פצצה מהעבר
1987. זה לפני 30 שנה. 30. ויש אנשים שמתהלכים בינינו וזוכרים איזה להיט גדול השיר הזה היה בזמן אמת. שיעול שיעול. הלהקה האוסטרלית מידנייט אויל כתבה שיר מחאה על הפקעת הקרקעות והיחס למיעוטים האבוריג'ינים: הגיע הזמן, הם שרו, עובדה זאת עובדה, זה שייך להם, בואו נחזיר את זה חזרה. וממש לא חייבים לעשות השוואות למקומות אחרים בעולם, רק אם ממש רוצים.