לפני שנתיים וחצי התחלנו לפרסם כאן בוואלה! תרבות סדרת כתבות שעסקה בקלאסיקות ספרותיות מכל מיני סוגים. במסגרת העבודה על הכתבות האלה השתעשענו ברעיון של רשימת קלאסיקות בהתהוות, כלומר יצירות מופת שנכתבו לאחר שנת 2000 ועתידות להפוך לקלאסיקות. אם הכתבה הזו אכן הייתה מתפרסמת, מקומו של ספר אחד היה מובטח בה "אלים אמריקאים", רומן הפנטזיה המופלא של ניל גיימן משנת 2001. סיפורם של האלים העתיקים שהיגרו לארצות הברית לאורך מאות שנים מאירופה, אסיה ואפריקה, ומאבקם באלים החדשים של העידן המודרני הוא כל מה שספר פנטזיה צריך להיות והרבה מעבר לכך סוחף, מותח ומשעשע לפרקים, פילוסופי במידה אבל לא מתנשא ולא מעיק.
הרעיון שבבסיסו הוא שכ?ל עם שהיגר לאמריקה הביא עמו את האלים שלו, שתקעו יתד בעולם החדש, ניזונים מהפולחן והקורבנות של חסידיהם. עם הזמן התמעטה האמונה באותם אלים, מה שגרם להם לאבד את כוחם בהדרגה, עד כדי כך שכיום רבים מהם חיים בינינו בדמות בני אדם כמעט-רגילים. אלת הפיריון בילקיס (מלכת שבא), לדוגמה, מתגוררת בלוס אנג'לס, שם היא מפתה גברים בודדים ומאלצת אותם לסגוד לה. שד מסוג עפרית, יצור אש מיתולוגי מהמזרח התיכון, עובד כנהג מונית בניו יורק. את מקומם של אלי העולם הישן הולכים ותופסים האלים החדשים טכנולוגיה, מדיה ואחרים שמעוניינים להשתלט על הפנתיאון הצפון-אמריקני אחת ולתמיד. ואצל גיימן, אגב, אלים אינם בהכרח בני אלמוות.
השבוע, לאחר שנים ארוכות של שמועות, הכרזות, ביטולים, תהפוכות והמתנה ממושכת, החלה רשת Starz האמריקאית לשדר, סוף כל סוף, את העיבוד הטלוויזיוני של הספר, פרי יצירתם של בראיין פולר (הסדרה "חניבעל") ומייקל גרין (תסריטאי "לוגאן"). ההייפ הגדול סביבה הביא לכך שעוד לפני ששודר הפרק הראשון שלה, הייתה "אלים אמריקאים" אחת הסדרות המדוברות יותר של עונת השידורים הנוכחית (בארץ תוכלו לצפות בה בשירות אמזון פריים ישראל). החדשות הטובות הן שלפחות בהסתמך על שני פרקי הפתיחה שנשלחו למבקרים (מתוך שמונה פרקים בסך הכול בעונה כולה), "אלים אמריקאים" בהחלט עושה כבוד למקור הספרותי, אבל גם מצליחה לבסס אופי ייחודי משלה היא פראית, קודרת ותזזיתית יותר מיצירתו של גיימן (שהיה מעורב בתהליך ההפקה), מותאמת לעידן הסמארטפונים והרשתות החברתיות שטרם היו כאן כשהספר יצא לאור, ולא נרתעת מעיסוק בסוגיות עכשוויות טעונות כמו ירי של שוטרים על צעירים שחורים.
גיבור הספר והסדרה הוא שאדו מון או "צל" בגרסה העברית (כוכב "ה-100" ריקי וויטל), גבר צעיר, חביב וביישן מעיירה נידחת באינדיאנה, שהסתבך בעבירות אלימות והגיע אל הכלא. ימים ספורים לפני שחרורו המיוחל מגלה שאדו שלורה, אשתו האהובה (אמילי בראונינג), נהרגה בתאונת דרכים לצד חברו הטוב ומעסיקו העתידי. בעוד הוא עושה את דרכו אל ההלוויה, פוגש שאדו בגבר מזדקן שמכנה את עצמו מר וונסדיי (איאן מקשיין, אל סוורנג'ן מ"דדווד"), שמציע לו עבודה כנהגו ועוזרו האישי. אף על פי שבתחילה הוא מסרב לכך בתוקף, מבין לבסוף שאדו השבור ומוכה היגון שבעצם לא נותר לו עוד מה להפסיד, ומקבל עליו את המשרה המסתורית. מרגע זה מתערער כל עולמו, כאשר המציאות המקבילה, העל-טבעית, של אלים ומפלצות שואבת אותו לתוכה בכל הכוח ומטילה לפתחו מצעד בלתי פוסק של יצורים מיתיים שפויים יותר או פחות. חלקם מנסים לפתות אותו להצטרף אליהם, אחרים תוקפים אותו בזעם קדוש, ויש כאלה שמבצעים את שתי הפעולות בו זמנית. שאדו ומעסיקו נוסעים מיעד מוזר אחד למשנהו בחצר האחורית של פנים ארצות הברית, שם הם נתקלים בטיפוסים מלבבים עוד פחות ומנסים לגייס אותם למאבק שטיבו אינו ברור. במקביל לכך מוצגים קטעי קישור אשר מתארים את הדרכים השונות, והעקובות מדם בדרך כלל, שבאמצעותן הגיעו האלים השונים לאמריקה לאורך ההיסטוריה, ואת חייהם העלובים בעולם החדש.
הדבר הראשון שמבחינים בו כאשר צופים ב"אלים אמריקאים" הוא שמדובר בסדרה יפהפיה מבחינה חזותית. רשת Starz, שרק לאחרונה סיימה לשדר את "מפרשים שחורים" הנהדרת (שלא זכתה להערכה הראויה לה), מצאה יורשת הולמת מהבחינה הזו. למעשה, קרוב לוודאי שמדובר ביצירה הטלוויזיונית המרהיבה ביותר שמשודרת כרגע. הצילום המעולה, הצבעים החדים, ולא מעט מניפולציה ממוחשבת אחראים לכך שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים. קלוז-אפים רצחניים הופכים אפילו את הפעולות הטריוויאליות ביותר מילוי אמבטיית קצף, רכיסת חולצה, השחלת מפתח במנעול או משחק דמקה ליצירות אמנות בזעיר אנפין, גם כאשר הן נמשכות רק שנייה אחת או פחות. אירועים מורכבים יותר סצינות מין ומלחמה, למשל, או הסיוטים היצירתיים שפוקדים את שאדו הם כבר תאווה של ממש לעיניים. כך, פגישתם הראשונה של וונסדיי ושאדו במהלך טיסה העושה את דרכה בתוך סופת רעמים, נטענת באנרגיות דרמטיות בזכות העננים מבשרי הרע שנראים מבעד לאשנב הקטן במטוס והברקים שמבזיקים כל כמה שניות. האכזבה היחידה, נכון לעכשיו, היא ההנפשה הסינתטית מדי של אחדים מהיצורים העל-טבעיים, כמו דמות העכביש של האל אנאנסי שנראית כאילו יצאה ממשחק וידאו דל תקציב מהעשור הקודם. למרות הנפילות הקטנות האלה, "אלים אמריקאים" היא חגיגה ויזואלית שמן הצדק להציגה באולם קולנוע איכותי. את הצילום המהפנט משלים פסקול יפהפה, מקורי ומפתיע לא פחות. נעימת הסקסופון הסליזית שמלווה את סצנת ספינת העבדים שפותחת את הפרק השני, לדוגמה, היא הברקה של ממש.
עם כל הכבוד למראות ולקולות המשכרים, יש בסדרה הזו הרבה יותר מאשר רק אפקטים מיוחדים. יוצרי הסדרה עיבדו את העלילה המבריקה של גיימן לכדי עולם סוריאליסטי שבו כל רגע עשוי להתרחש משהו לא צפוי או מאגי, מה שמותיר את הצופה בכוננות תמידית ומענגת להפתעות. ראוי לציון המשחק המשובח של צמד הכוכבים הראשיים. וויטל האלמוני יחסית (אם כי חתיך בטירוף) מגלם נאמנה את שאדו הספרותי, אבל גם מוסיף טאץ' ייחודי משל עצמו לדמות. שאדו שלו הוא גיבור שקל להתאהב בו מהרגע הראשון, דווקא בגלל פגמיו הבולטים. הוא גדול, שרירי ומאיים למראה, אבל גם רגיש, פגיע, מיוסר וטוב לב לא מה שהייתם מצפים מאדם שזה עתה השתחרר ממאסר על עבירות אלימות. מקשיין בן ה-74 משלים אותו כוונסדיי הנכלולי, הכריזמטי והבלתי צפוי, שנגעל מעידן המידע, מתעב טלפונים ניידים ומתרפק בנוסטלגיה על ימי הטלגרף המתוקים. בזכות תועפות הקסם האישי של מקשיין, לא קשה להאמין לטענתו של וונסדיי כי הוא מסוגל להשיג כל מה שהוא רוצה, ואפילו הימצאותה של צעירה בלונדינית וחטובה במיטתו לא נראית כמו אירוע מופרך עד כדי כך. שחקנים נפלאים נוספים כמו פבלו שרייבר (ניק סובוטקה מ"הסמויה"), ג'יליאן אנדרסון (סקאלי מ"תיקים באפלה" בתפקיד מפתיע) וייטידה בדאקי הניגרית משלימים קאסט איכותי במיוחד. וחשוב מכל המסרים הליברליים של הסדרה בכל מה שקשור להגירה, גזענות ויחסים חד-מיניים ובין-גזעיים הם משמעותיים במיוחד על רקע המגמות השמרניות והחשוכות ששוטפות לאחרונה את ארצות הברית, ולא רק אותה.
מה שעלולה להיות נקודת התורפה של "אלים אמריקאים" היא מינוני האלימות והסקס המופרזים שבה. כבר בסצנה שפותחת את הסדרה אנו זוכים למנה גדושה של אלימות מזוככת, פראית וגרפית מאוד עיניים מנוקרות, גבר שנשרף בעודו בחיים, גפיים מתעופפים, ראשים מתפצחים וגלונים של דם בצבע אדום זרחני, שימשיכו ללוות אותנו לאורך הפרק. זאת בתוספת לא מעט עירום פרונטלי מלא וגם דיקפיק דוחה במיוחד בפרק השני. אין כל רע במין ואלימות טלוויזיוניים כאשר הם משרתים את העלילה, אבל במקרה הנוכחי לא בטוח שזה המצב. ההשוואה המתבקשת היא ל"משחקי הכס" עוד סדרה שמנסה באופן מאולץ לאתגר את סף הסיבולת של צופים קהים רגשית ורוו?יי פורנו אינטרנטי וסרטוני דאע"ש. עם זאת, בניגוד לספרי "שיר של אש ושל קרח" (המצוינים בפני עצמם), שבהם המין והאלימות משחקים תפקיד מרכזי לצד הפוליטיקה, "אלים אמריקאים" הספרותי הוא הרבה יותר מכך. יהיה חבל אם עלילתו המורכבת, המתוחכמת והעדינה תיפול קורבן על מזבח הסנסציה והוולגריות. מצד אחר, הלוואי שהסדרה תעשה ליצירתו של גיימן את מה שקרקס הדרקונים של HBO (שבעצמה הייתה אמורה להפיק את "אלים אמריקאים" ואף החלה בעבודה על כך, אבל הרימה ידיים כעבור שנתיים) עשה לספריו של ג'ורג' ר. ר. מרטין, כלומר תמשוך אליהם ציבור חדש וגדול של קוראים שעד כה לא התעניינו בספרות פנטזיה (או בספרות בכלל). לפחות בהתבסס על צמד הפרקים המעולים שפותחים את העונה, העתיד נראה מבטיח.
"אלים אמריקאים" זמינה באמזון פריים ישראל מדי יום שני, החל מ-1 במאי.