היוצר אוהד נהרין, מנהלה האמנותי של להקת בת שבע, כבר מזמן אינו מוכר רק לחסידי המחול. אפשר לנחש שגם המופע החדש שלו "ונצואלה", שעולה בשבוע הבא בסוזן דלל, יצליח לעורר עניין בקרב קהלים רבים. המופע מורכב בין היתר משני חלקים המציגים את אותה הכוראוגרפיה, כשבכל אחד מהם מוזיקה שונה, והשחקנים רוקדים עם דגלים ביד.
במבט ראשון העין מזהה את דגל פלסטין והבטן מתהפכת. לא חלילה בגלל הדגל על הבמה, אלא בעקבות המחול שיופיע בעקבותיו. מחול השדים. כל יוצר יודע כיצד איזכורים מפורשים או מרומזים של הנושא הנפיץ הזה, עלולים להסתיים בטלפון ממשרד התרבות, או לכל הפחות בסטטוס זועם של הצל. אבל נהרין אינו מתרגש. ממרום 65 שנות חייו, כשבאמתחתו פרסים רבים, האחרון שבהם פרס שרת התרבות והספורט למחול אמנותי לשנת 2016, על מפעל חיים, הפחד אינו פקטור: "הקטע של חשש מתגובה לא מנהל אותי בתהליכים", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות, "הוא אף פעם לא ניהל אותי. אני לא עשיתי את זה או יצרתי בשביל להרגיז או לקומם, זהו קטע שנוצר מתוך החוקים שלאט לאט נוצרו בתהליך המאוד ספציפי של ונצואלה".
ובכל זאת בחרת לשים על הבמה דגל המזכיר את דגל פלסטין
"לא היה פה דגל פלסטיני היום, אני אוהב שאנשים רואים דגל שדומה וחושבים שזה זה. צריך לדבר על הדגלים בתור רעיון, אז לדבר על המסר הפוליטי שלו. כי צריך להכיל את המופע ואת הקטע הספציפי בשלמותו ואז להבין את המקום של הדגל ואת רוח השטות של הקטע הזה. וכן יש פה אמירה מסוימת על השטות, השטות הזו שקוראים לה דגל".
בעבר אמנים נכוו כאשר הציגו פרובוקציות עם הדגל
"בואי נאמר שיש דגל על הבמה, דגל אמיתי. בואי נאמר שאני שורף דגל על הבמה. פעולת השריפה היא הכי פחות מעניינת, הרבה יותר מעניינת אותי הקומפוזיציה, התוכן, איך זה קורה, הטיימינג שזה קורה בו. הארגון של הבמה. כשעושים אקט כמו של שריפת דגל על במה, אז קודם כל זה לגיטימי כמובן, מבחינתי לגיטימי גם לשרוף דגל בכל מקום.
אני אומר את זה שזה לגיטימי לא מתוך זה שאני הולך לשרוף דגלים אלא מתוך זה שאני סובלן. אני חושב שצריך סובלנות גם לאקט שמקומם אותך או שאתה נגדו, בייחוד כשזה אקט סמלי. אתה באמת לא פוגע באף אחד, אתה שורף חתיכת בד, אז הסובלנות למישהו שרוצה לעשות אקט שהוא לא לרוחך שהוא לא פוגע באף אחד, אני חושב שזה משהו שכולנו צריכים להיות מחוייבים אליו".
מה אתה בעצם מנסה להשיג?
"זה חלק גדול ממה שאנחנו היוצרים מנסים ליצור בעבודה, היכולת שלנו לחבר אנשים למציאות בלי להיות הראי שלה. אני לא ראי, אני לא מספק דגלים, אני מספק את האפשרות של בן אדם להתחבר למציאות שלו, מי שלא מכיר את דגל פלסטין יחשוב שזה דגל אפריקאי".
כשנשאל על מה המופע, נהרין התקשה למצוא תשובה מדוייקת. "המופע הוא על עצמו", בחר לומר ובעצם לא אמר דבר. יש כאן שילוב של סגנונות מוזיקליים, בהם קטע ראפ של Notorious B.I.G, הכולל תכנים בוטים ושפה מינית וולגרית. בתכניה אגב מזהירים מפני התכנים.
כבר שלושה עשורים שנהרין מנהל אמנותית את הלהקה, עד ששמו הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. ללהקה קבוצה צעירה וקבוצה בוגרת. הרקדנים הם קבוצה אקלקטית של יוצרים השונים זה מזה במראה ובגיל, ולא במקרה. נהרין שואב השראה מהרקדנים שלו, והם חלק חשוב מכתיבת התוכן.
"כולם יפים, אבל לא כולם רזים, לא כולם צעירים. אין לנו סטריאוטיפים, אבל יש לנו אנשים מאוד חכמים. מאוד נדיבים, מאוד יצירתיים מאוד קורדינטיביים, אנשים שיודעים ליצוק תוכן לתוך תנועה שאני לא כתבתי".
מה צריך רקדן בכדי להיות חלק מהלהקה של אוהד נהרין?
כשאני מזהה את האנשים שיש להם את הפוטנציאל לעשות את זה, הם עלולים למצוא את מקומם בלהקה. המנעד הוא פחות או יותר מ-22 עד 35, מעבר לגיל הזה בדרך כלל אנשים מתעייפים מנטלית, יותר מאשר פיזית. אבל אשמח לעבוד עם אנשים גם בגילאים האלה, המבוגרים יותר.