נושאים חמים

יום הזיכרון בטלוויזיה: הגיע הזמן להפסיק לשיר שירים יפים בכיכר

שירי יום הזיכרון המשודרים במשך יממה בכל שנה הם אמנם סוג של סמל בלתי רשמי של ישראל, ועדיין - מקומם ברדיו. בהשתלטות המילים המרגשות והמנגינות הנוגות גם על ערוצי הטלוויזיה יש ביטוי להשטחה ולרידוד שעבר יום הזיכרון כפי שעבר כל נושא טעון אחר בחברה

שרים בכיכר רבין, ערב יום הזיכרון. אפריל 2015 (דרור עינב)
שירים בכיכר (צילום: דרור עינב)

ערב יום הזיכרון. בערוץ 2 – "שרים בכיכר". בערוץ 10 – "במותם ציוו" - קטעי קריאה ושירה בראשון לציון, ואחר כך אותו הדבר מבריכת הסולטן בירושלים. בערוץ הראשון - כמו גם בערוץ 20 – "שרים לזכרם" מהכנסת. בשנים האחרונות הפכה השירה בכיכרות לתכנית המבוקשת ביותר בערב יום הזיכרון. אין ערוץ שמכבד את עצמו שלא הצטייד בטקס משודר. הנהירה הציבורית אל הכיכרות דווקא מובנת. מגיל מסוים כבר אין טקסים ואין אירועים חינוכיים במסגרות, אבל הצורך לציין באופן מיוחד את יום הזיכרון נשאר. הפתרון בדמות טקסים המוניים ומושקעים הפך לאבן שואבת לאלה שיש להם את הפריווילגיה לבחור עד כמה הם מעוניינים לציין את היום.

בערים רבות הבינו את הצורך הציבורי כפי שנשקף מהחלוצה תל אביב, והערוצים בסך הכול הרוויחו. בהשקעה לא גדולה הם מספקים את הצורך הקולקטיבי במדורת שבט מיוחדת. ובאמת, המשדרים האלה מהפנטים ומשנה לשנה הופכים מרשימים, מושקעים ומרגשים יותר. די בכך שהשבטים המפולגים והשונאים בכל יום אחר יושבים כמעט כולם בערב הזה ומתייחדים אל מול הפסנתר ודברי הקריינות מלאי הפאתוס. זה יפה, זה חשוב, אבל להשתלטות של המוזיקה על ימי הזיכרון גם יש מחיר.

שירי יום הזיכרון המשודרים במשך יממה אחת בכל שנה הם אמנם סוג של סמל בלתי רשמי של מדינת ישראל, ועדיין - מקומם ברדיו. בהשתלטות המילים המרגשות והמנגינות הנוגות על כל פלטפורמת תוכן יש ביטוי להשטחה ולרידוד שעבר יום הזיכרון כפי שעבר כל נושא טעון אחר בחברה הישראלית. קדושת היום עד לא מזמן לא מנעה לא סיפורים אישיים ועמוקים על אודות החיים שאבדו, ולא מנעה פה ושם גם דיון בשאלות שמוליד השכול. אז ברור שככל שהקרע הרעיוני והחברתי מתרחב, הניסיון לשמור על אחדות - גם אם פיקטיבית - ביום הזה - יגבר, במיוחד כשמדובר בערוצים המסחריים שאין שליחות בפועלם. אבל איפה החלוץ שייקח את פוטנציאל הצפייה הגלום ביום המיוחד הזה ויציע דיון קצת יותר מעמיק או מעורר מחשבה בסוגיות רלוונטיות.

מיכל קסטן קידר (ראובן קסטרו)
אף אחד לא אימץ את דבריה. קסטן-קידר (צילום: ראובן קסטרו)

לא. לא חייבים רק לדבר על טעם ומחיר. יש בשכול כל כך הרבה יותר מאותו דיון ימין ושמאל שגם הוא כבר הפך לשטחי, כמו 2 קווים מקבילים. זו הזדמנות לדיון חברתי, אישי, לאומי, עמוק ונוקב שפנים רבות לו, ומכיוון שאינו נידון בשאר 364 ימות השנה, חבל שגם את הזדמנות הפז הזו מחמיצים בערוצים. בידיהם הכוח להפוך ערב מיוחד לערב מיוחד כפליים.

לפני כמה שבועות לא היה ערוץ שהחמיץ את דבריה של מיכל קסטן-קידר, אלמנתו של חלל צוק איתן דולב קידר ז"ל, בישיבת הוועדה לביקורת המדינה על דוח צוק איתן בהשתתפות ראש הממשלה נתניהו: "לקראת יום הזיכרון אני מבקשת מכולכם - אל תשקעו בסרטים עצובים על אהובינו שאינם... עבורכם יום הזיכרון צריך להיות יום מפחיד, לא יום עצוב. אל תשקעו בו בעצב על העבר אלא תתמלאו בפחד וביראה, וגם באחריות כלפי העתיד, כי כל אחד מכם יכול לעבור לצד שלנו. השכול הוא לא קדוש ולא צריך לתלות אותו על הקיר ולכבד אותוֿ אלא צריך לפעול כדי למנוע אותו".

כולם שידרו, אבל אף אחד מהערוצים לא עשה צעד קטן נוסף שעליו בדיוק היא דיברה. יום הזיכרון הוא דווקא כן יום עצוב, גם למי שאינו מכיר את השכול מקרוב, והוא בהחלט הזדמנות להתייחד, לכבד, להעריך ולחבק. אבל הוא גם הזדמנות לנתח, לחשוב, ללמוד ולפעול, ואת זה לא עושים בשום כיכר שמשדרת בפריים טיים.