פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "הדרך הצרה אל הצפון העמוק"

      "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" הוא רומן רחב יריעה על אהבה, משפחה וומלחמה המתאר את חייו של אדם אחד ממלחמת העולם השנייה ועד ימינו אנו, ונע בין מחנה שבויים על מסילת המוות תאילנד-בורמה ואוסטרליה בת זמננו

      למה בראשיתם של הדברים תמיד יש אור? בזיכרונותיו המוקדמים ביותר של דו?ריגו? א?ו?ונס היה אור שמש המציף אולם כנסייה שבה ישב עם אמו וסבתו. אולם כנסייה עשוי עץ. אור מסמא, והוא, פעוט מדדה הלוך ושוב, נכנס אל חיבוקו השמיימי ויוצא ממנו אל זרועותיהן של נשים. נשים שאהבו אותו. כמו נכנס אל הים וחוזר אל החוף. שוב ושוב.
      תבורך, אומרת אמו כשהיא מחבקת אותו ואז מניחה לו ללכת. תבורך, ילד שלי.

      זה היה בשנת 1915 או 1916. הוא היה בן שנה או שנתיים. הצללים הגיעו מאוחר יותר בדמות זרוע מתרוממת שקווי המתאר השחורים שלה מקפצים באור השמנוני של עששית הנפט. ג'קי מ?גו?וייר ישב במטבח הקטן והאפלולי של משפחת אוונס ובכה. איש לא בכה אז, למעט תינוקות. ג'קי מגווייר היה זקן, בן ארבעים בערך, אולי יותר, והוא ניסה לנגב את הדמעות מפניו המחוטטות בגב כף ידו. או אולי באצבעותיו?
      רק הבכי שלו נשמר בוודאות בזיכרונו של דוריגו אוונס. הוא נשמע כמו צליל של משהו נשבר. הקצב שהואט בהדרגה הזכיר לו רגליים אחוריות של ארנב שנתפס במלכודת הדופקות על הקרקע, הצליל היחיד הדומה שהכיר. הוא היה בן תשע ונכנס הביתה כדי שאמא שלו תבדוק את שלפוחית הדם שצצה על אגודלו, ולא היה לו דבר אחר להשוות לבכי הזה. רק פעם אחת קודם לכן ראה מבוגר בוכה, כשצפה בתדהמה באחיו טום שחזר מהמלחמה הגדולה בצרפת, יורד מהרכבת, שומט את הקיטבג שלו על מסילת העיתוק המאובקת והלוהטת ופורץ בבכי פתאומי.

      כשדוריגו אוונס התבונן באחיו הוא תהה מהו הדבר שיכול לגרום לאדם מבוגר לבכות. בהמשך הפך הבכי פשוט להצהרת רגשות, והרגשות למצפן היחיד בחיים. הרגשות הפכו לעניין אופנתי והרגש הפך לתיאטרון ובני האדם לשחקנים שכבר אינם יודעים מי הם מחוץ לבמה. דוריגו אוונס יזכה לחיות חיים ארוכים ולחזות בכל אותם שינויים. והוא יזכור זמנים שבהם אנשים התביישו לבכות. שבהם הם חששו מהחולשה שעליה העיד הבכי. מהצרות שאליהן הוביל. הוא יזכה לחיות חיים ארוכים ולחזות באנשים הזוכים לשבחים על דברים שאינם ראויים לשום שבח רק מחשש שהאמת תפגע ברגשותיהם.
      בערב שבו חזר טום הביתה, הם שרפו את הקייזר במדורה. טום לא סיפר דבר על המלחמה, על הגרמנים, על הגז והטנקים והשוחות שעליהם שמעו. הוא לא סיפר דבר בכלל. לא תמיד יכולים רגשותיו של אדם להתמודד עם כל מה שיש בחיים. לפעמים הם לא יכולים לכלום כמעט. הוא ישב ובהה בלהבות.

      לאדם מאושר אין עבר בכלל, בעוד לאומלל אין דבר מלבד העבר. בזקנתו, דוריגו אוונס לא ידע עוד לומר אם קרא את זה או שהוא עצמו חיבר את זה. המציא, חיבר או פירק. פירק באכזריות. סלע לחצץ לאבק לבוץ לסלע וככה העולם מסתובב, כפי שנהגה אמו לומר כשתבע ממנה סיבות או הסברים לשאלה למה העולם נהיה כזה או אחר. העולם הוא כזה, היא נהגה לומר. הוא פשוט כזה, ילד. הוא ניסה לשלוף אבן מהאדמה כדי לבנות עליה מבצר למשחק שבו שיחק, ואז אבן אחרת, גדולה יותר, נפלה לו על האגודל ושלפוחית גדולה ופועמת מדם צצה מתחת לציפורן.

      אמא של דוריגו הושיבה את בנה על שולחן המטבח, שם האירה המנורה חזק יותר ואז, תוך שהיא מתעלמת ממבטו המוזר של ג'קי מגווייר, הרימה את האגודל של בנה אל האור. תוך כדי התייפחות אמר ג'קי מגווייר כמה דברים. אשתו עלתה בשבוע שעבר לרכבת עם הצעיר שבילדיהם כשפניה ללו?נס?סטון, ומאז לא חזרה.

      אמא של דוריגו אחזה בסכין החיתוך שלה שעל שפתו נקרשו שאריות של שומן כבש. היא הכניסה את חוד הלהב לתוך הפחמים של תנור המטבח. תלתל עשן קטן התרומם באחת והפיץ במטבח ריח של כבש חרוך. כששלפה את הסכין מהאש התנוצצו על חוד להבו הלוהט באדום רסיסים רוטטים של אבק מלובן, והמחזה הטיל על דוריגו כישוף ואימה גם יחד.
      אל תזוז, היא אמרה, והוא נדהם מעוצמת אחיזתה בידו.
      ואז סיפר ג'קי מגווייר איך נסע ברכבת הדואר ללונססטון וחיפש אותה שם, אבל ללא הועיל. לנגד עיניו של דוריגו אוונס נגע החוד הלוהט באדום בשולי הציפורן שלו, וזו התחילה להעלות עשן בשעה שאמו צרבה בה חור. הוא שמע את ג'קי מגווייר אומר ש...
      היא נעלמה מעל פני האדמה, גברת אוונס.
      ואז נעלם העשן ובמקומו פרץ מהאגודל זרם דק של דם כהה, והכאב שגרמה לו שלפוחית הדם והאימה שעורר בו הסכין הלוהט באדום נעלמו ואינם.
      החוצה, אמרה אמא של דוריגו וסימנה לו במרפקה שירד מהשולחן. לך החוצה, ילד.
      נעלמה! אמר ג'קי מגווייר.

      כל זה היה בימים שבהם היה העולם רחב והאי טסמניה היה עדיין העולם. ומבין כל יישוביו המרוחקים והנשכחים, מעטים היו נשכחים ומרוחקים כמו קליבלנד, כפר קטנטן של כארבעים נפשות שבו גר דוריגו אוונס. זה היה כפר ישן שהקימו אסירים שהוגלו מאנגליה ואשר שימש בתחילה כפונדק דרכים לנוסעי כרכרות. עם השנים ידע זמנים קשים ונשכח לגמרי מלב, וכעת נותרו בו רק מסילת עיתוק, קומץ בניינים מטים ליפול בסגנון ג'ורג'יאני וכמה בתי עץ תחומים במרפסת, שבהם מצאו מקלט מי ששרדו מאה שנה של גלות ואובדן.

      במקום הזה, התחום ביערות של עצי איקליפטוס מתעקלים ועצי שיטה המתנדנדים ומרקדים בחום, היה חם וקשה בקיץ, וקשה, פשוט קשה, בחורף. החשמל והרדיו עדיין לא הגיעו לשם, ואף שמדובר היה בסביבות 1920, נדמה היה כאילו לא השתנה שם הרבה מאז המאה הקודמת. שנים רבות לאחר מכן אמר טום — שלא נטה בדרך כלל להשתמש באלגוריות אבל ייתכן, חשב דוריגו, שבהשראת מותו הקרב והאימה המתלווה לזקנה נטה לחשוב שהחיים הם רק אלגוריה והסיפור האמיתי בכלל לא מתרחש כאן — שהחיים שם היו כמו סתיו ארוך של עולם גוסס.

      אבא שלהם היה תחזוקן מסילה, ומשפחתם התגוררה לצד המסילה, בצריף מחופה בלוחות עץ בבעלות חברת מסילת הברזל הטסמנית. בימי הקיץ, כשהמים אזלו, הם היו שואבים בדלי ממכל המים המיועד לקטרי הקיטור. הם התחממו בעזרת עורות של אופוסומים שלכדו בעצמם, ומזונם כלל בעיקר ארנבים שתפסו, ואל?ב?י שצדו, תפוחי אדמה שגידלו ולחם שאפו בעצמם. אביהם, ששרד את השפל של שנות התשעים של המאה התשע?עשרה ובמו עיניו ראה אנשים מתים מרעב ברחובות העיר הו?ב?ארט, לא האמין למזלו הטוב שזימן לו מגורים בגן עדן לפועלים שכזה. ברגעיו הפחות אופטימיים הוא נהג גם לומר, "אתה חי כמו כלב ומת כמו כלב."

      דוריגו אוונס הכיר את ג'קי מגווייר מהחופשות שעשה מדי פעם אצל טום. כדי להגיע אליו הוא היה תופס טרמפ עם עגלת המשא של ג'ו פ?ייק מקליבלנד לצומת של פינג?ל ואלי. בשעה שסוסת המשא הזקנה שג'ו כינה גרייסי טופפה בנועם לאורך הדרך, היה דוריגו נע אנה ואנה ומדמה שהוא הופך לאחד הענפים של עצי האיקליפטוס שהתפתלו בפראות ברוח וננעצו בכיפת השמים הכחולה והאדירה שממעל. הוא הריח את קליפת העץ הלחה והעלים המתייבשים והתבונן בלהקות תוכיי הלוריקיט?מו?שק הירוקים?אדומים שצהלותיהם נשמעו מלמעלה. הוא שתה בצמא את זמירותיהם של הגדרונים והדבשניים, את קריאותיהם החדות של הקיכלים שתובלו בקול טפיפתה היציב של גרייסי ובחריקתם ושקשוקם של יצולי העץ, רצועות העור ושרשראות הברזל של העגלה, עולם שלם של תחושות שחזר אליו בחלומותיו.

      הם נסעו בדרך הכרכרות הישנה, חלפו על פני הפונדק שפשט את הרגל בגלל מסילת הברזל והפך לחורבה שבה התגוררו כמה משפחות מרוששות, כולל משפחתו של ג'קי מגווייר. מדי כמה ימים בישר ענן אבק מתאבך על בואה של מכונית אקראית, ולקראתה היו הילדים צצים מהסבך ומהפונדק ורודפים אחרי הענן המרעיש עד שריאותיהם צרבו ורגליהם כבדו כעופרת.

      בנקודה שבה הסתעפה הדרך והמשיכה אל פינגל ואלי היה דוריגו אוונס מחליק ויורד מהעגלה, מנופף לשלום לג'ו ולגרייסי ומתחיל ללכת אל לו?א?ל?ן, מקום שקיומו נודע בעיקר משום שהיה קטן אפילו יותר מקליבלנד. כשהגיע ללואלן הוא פנה בנחישות לכיוון צפון?מזרח, חצה שטחי מרעה מגודרים כשב??ן לו?מו?נד, גוש ההרים העצום והמושלג, משמש לו כמצפן, ועבר את המרחבים אל ארץ השלג שמאחורי בן לומונד, שם נהג טום לעבוד כלוכד אופוסומים במשך שבועיים ברציפות ואחר כך לנוח במשך שבוע. בשעות הצהריים המאוחרות היה דוריגו מגיע לבית של טום, מערה ששכנה בצלע הר מוגן מתחת קו הרכס. המערה היתה קטנה מעט מהמטבח שלהם שגגו משופע, ובחלקה הגבוה ביותר יכול היה טום לעמוד בראש מורכן. היא היתה רחבה במרכז וצרה בשני קצותיה, כמו ביצה. זיז סלע הגן על הכניסה, ומתחתיו הדליק טום מדורה שנשארה בוערת כל הלילה וחיממה את המערה.

      טום, שהיה אז בשנות העשרים המוקדמות לחייו, הזמין לפעמים את ג'קי מגווייר לעבוד איתו. טום היה שר שיר או שניים בקולו הערב ואחר כך, ליד המדורה, היה דוריגו נוטל איזה עלון ישן או את "השבועון של סמית", שהיו למעשה הספרייה של צמד לוכדי האופוסומים, וקורא בקול באוזני ג'קי מגווייר שלא ידע לקרוא ובאוזני טום שאמר שהוא יודע. הם אהבו לשמוע אותו מקריא מטור העצות של "דודה רוז", או את אחת הבלדות העממיות שהם כינו שנונות ולפעמים אפילו שנונות ביותר. לאחר זמן מה החל דוריגו לשנן באוזניהם שירים מאנתולוגיה בשם "הפ??רנסוס האנגלי" שמצא בבית הספר שלו. השיר האהוב עליהם היה "יוליסס" של טניסון.

      ג'קי מגווייר היה מחייך אז כשפניו המחוטטות מבהיקות לאור המדורה כמו עוגת שזיפים שיצאה זה עתה מהתנור, נאנח ואומר, אוהו, המשוררים האלו מפעם, הם קושרים את המילים שלהם אחת לשנייה יותר חזק מהחוט ברזל את הארנבת במלכודת!

      ודוריגו שתק ולא אמר לטום מה ראה שבוע לפני שגברת ג'קי מגווייר נעלמה: את אחיו שולח יד מתחת לחצאית שלה בעוד היא — אישה קטנה ונמרצת שצבע עורה אקזוטי וכהה — נשענת על קיר לול התרנגולות שמאחורי הפונדק. פניו של טום היו מופנות אל צווארה. הוא ידע שאחיו מנשק אותה.
      במשך שנים רבות חשב דוריגו לעתים תכופות על גברת ג'קי מגווייר, ששמה האמיתי לא היה ידוע לו, ששמה האמיתי היה כמו האוכל שעליו חלם בכל יום במחנות של שבויי המלחמה — קיים ולא קיים, צץ ועולה בראשו ונעלם ברגע שניסה לאחוז בו. ואחרי זמן מה הוא חשב עליה לעתים תכופות פחות. ואחרי זמן רב יותר, הוא לא חשב עליה עוד בכלל.


      "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" / ריצ'רד פלנגן, הוצאת מטר, מאנגלית: מרב זקס-פורטל, 368 עמודים