בהודעה כל כך אגבית הודיע אתמול (שלישי) כונס הנכסים של רשות השידור כחצי שעה לפני שידור מהדורת "מבט", כי היא תהיה האחרונה. "מכיוון שהפור נפל שב-15 בחודש התאגיד מתחיל לשדר", אמר דוד האן בוועדת הכלכלה של הכנסת בנוגע לסגירת הרשות, "הגיעה השעה לעזור לו להתחיל לשדר, לכן העובדים שמיועדים לעבור לתאגיד יכולים לעבור. מדובר בעובדי טלוויזיה, 200 איש, מתוכם אני מבקש להחריג 20 איש בלבד על מנת לאפשר בסוף השבוע הזה שידור ראוי של האירוויזיון... המשמעות היא שברדיו תושמע מוזיקה ובטלוויזיה תשודר היום מהדורת מבט לחדשות האחרונה".
את הבשורות הללו קיבלה גאולה אבן במהלך שידור "המוסף" שלפני "מבט", ונאלצה לדווח עליהן כשקולה נשבר והיא נאבקת בדמעות. התגובה שלה - אנושית, אותנטית, מבולבלת, בלתי נשלטת ועדיין מקצועית - התוותה את מה שבא מעט אחרי כן. ערב של עיתונאים ומגישים שנאלצים לדחוק את ההלם ואת שברון הלב הפרטי שלהם כדי לנסות לספק בכל זאת מהדורה מכובדת ומיומנת.
זה אפילו עבד במשך זמן מה. בחלקה הראשון של הפינאלה של "מבט" מדובר היה במהדורת חדשות מקצועית שבשוליה דמעות. כך היה כבר באייטם הפותח: תמר אלמוג דיווחה על ידיעה ראשונית בעוד ברקע נשמעות משיכות האף של מיכל רבינוביץ' הדומעת. רבינוביץ' הגישה את התוכנית בגבורה. פעם אחר פעם הדחיקה באופן ניכר את רגשותיה, אם כי לא תמיד עלה בידה, ניצחה על סובביה, הקפידה לעמוד בזמנים שהוקצבו לאייטמים, ובאופן כללי הובילה את המהדורה במקצוענות מעוררת התפעלות.
אך בהדרגה ניכרת הקו היטשטש. בצדק הפנה במאי המהדורה את המצלמות גם פנימה וחתך תכופות אל מה שקורה בחדר הבקרה, אל הבריות ההמומות שמאחורי הקלעים, ובצדק נשאלו העובדים - במקרה הזה כתבים - על תחושותיהם. הכתב הכלכלי עודד שחר היה הראשון להסיר את הכפפות וביקר בכעס את העיסוק הקלוקל של הממשלה: "שפל מחפיר כזה של התנהלות ממשלה, של כנסת, לא ראיתי".
ברגע הזה התחיל להיות ברור כי התוכנית כולה היא תיעוד דומה לכאלה שראינו פעמים רבות בחדשות: כאבם של עובדים מפוטרים ומושפלים שהקרקע נשמטת תחת רגליהם אחרי 50 שנה. במקרים אחרים אלה היו עובדי מפעלים למיניהם, הפעם מדובר באנשים שמשדרים את הדברים האלה. סביר להניח שגם ככה המהדורות האחרונות שתוכננו היו מסיימות בנימה אישית כזו או אחרת, אבל החופזה מעוררת החמה שבה הוכרז על סגירת מחלקת החדשות, לא באמת איפשרה לאנשי הערוץ להתמודד עם הבשורה ולעכל אותה, מה שהוביל לשידור ישיר ונטול פילטרים של רגשותיהם הסוערים.
בערך 20 הדקות האחרונות של המהדורה הוקדשו לדברי פרידה וביקורת. הרסן והפאסון השתחררו כליל, לרבות דברי תוכחה, פריצות בבכי, קריעות בבגד לאות אבל ובשיאן שירת "התקווה" מביכה ותלושה. לפרקים זה היה מרגש ולא פעם זה גם גרם לזוע באי נוחות, אבל יש טעם בשידור כזה. לו צוות חדשות היה נקלע למקום עבודה כלשהו וקולט בשידור חי את פיטוריהם המיידיים והמפתיעים של כל העובדים, זהו בדיוק הסיקור שהיינו מצפים לקבל.
עיתונאים נאלצים לא פעם לאזן בין המקצוענות לבין האינסטינקטים האנושיים שלהם, אבל קשה להעלות על הדעת מקרים שבהם המסקרים הופכים בעצמם למסוקרים לנגד עינינו. זה מה שאירע אמש במהדורת "מבט" האחרונה, ועל כן גם ברגעים הפחות נעימים של השידור, הוא עדיין סיפק סיקור חדשותי נכון, עיתונות לגיטימית, ובוודאי טלוויזיה מרתקת.