ז'אנר הדיסטופיה בספרות של המאה ה-20 הובל על ידי שלושה ספרים, שנחשבו ברבות הימים לסוג של טרילוגיה "עולם חדש מופלא" שכתב אלדוס האקסלי ב-1932, "1984" של ג'ורג' אורוול מ-1948 ו"פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, שראה אור ב-1953. על אף שבעיני רבים, וכותב שורות אלה בתוכם, "פרנהייט 451" עולה על השניים האחרים, "1984" קצר עם השנים את מרבית התהילה, עד כדי כך שלפני כמעט 20 שנה יצרו בהולנד, בצלמו של הרומן, את פורמט הריאליטי המצליח ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה.
הבחירה של עירד רובינשטיין, שביים עבור "הבימה" את עיבודם של רוברט אייק ודאנקן מקמילן מ-2015 למחזה בלונדון, אמיצה. לא משום ש-"1984" הוא ספר מהפכני, נבואי וכל השיט הזה, דווקא בדיוק להפך משום שהמסרים שלו על משטרת מחשבות, דיקטטורות, ממשלות מניפולטיביות ופייק ניוז כבר ברורים מדי, המציאות שאותה ניבא אורוול היא כבר מזמן נחלת העבר. מכיוון ש-"2+2=5" אינה נוסחה מפתיעה עוד, העלאת המחזה הכי ברור על הפלנטה היא סיכון עצום. כל זה, עוד לפני שדיברנו על היאדה יאדה הרגיל של כמה זה רלוונטי לעולם שלנו ו-וואו, איך שזה נראה אחד לאחד גם במאה ה-21. הממשלה הזאת שנלחמת באיסטאסיה כדי להצדיק את קיומה? פייי, זה בול אנחנו.
אז אחרי שעברנו את כל העניין המעיק של המסרים, בואו נדבר על "1984" כהצגה. בסופו של דבר, השאלה היא האם רובינשטיין הצליח בכל זאת להעביר את החוויה. התשובה לכך היא כן, כן ושוב כן. הוא עושה את זה בזכות המשחק המצוין של הצוות, ובמיוחד של אלכס קרול בתפקיד ווינסטון סמית', אושרת אינגדשט כג'וליה וגיל פרנק כאובריאן. אליהם עוד נגיע, אבל לפני כן חייבים לציין את גולת הכותרת של המחזה, ובמקרה הזה היא לא טמונה בבימוי או במשחק אלא דווקא במסכים. קטעי הוידאו-ארט של גיא רומם, יחד עם המוזיקה של רועי ירקוני, מוציאים מאווירת המינימליזם של הבימרתף את המיטב. בכל פעם שהמסכים נדלקו, תחושת צמרמורת עברה באולם הקטנטן. הקליפים המצוינים, יחד עם פרצופי התוכחה של מאיה מעוז, עשו את העבודה והעבירו למוח את גלי הצ'קלקה של משטרת המחשבות. פעמים רבות וידאו אינו עובר בהצגות, כאן הוא לא רק משתלב היטב, אלא גם נותן את הטון.
קרול, בתפקיד הראשי, ופרנק, שמצטרף למחזה בשלב מאוחר יחסית וכובש אותו חיש קל, היו צ'ילבות טובות ומרות גם ב"קוריולנוס", אבל כאן היריבות שלהם מגיעה לרמה אחרת, בעיקר בזכות הניגודיות ביניהם. בעוד קרול ממשיך להפגין את האקסצנטריות של "קוריולנוס" ו"אדיפוס, תיאור מקרה", פרנק בולט בנוכחות שקטה ומקפיאת דם. אם כל שאר הדמויות נראו מודעות לעצמן במתכוון, הרצינות של פרנק/אובריאן עוררה אימה שהגיעה עד לשורות האחרונות בקהל ולרגעים נדמה שחוקר אמתי של השטאזי הסתנן לבמה. אינגדשט שילבה היטב משחק איכותי וחושניות, אורי הוכמן כפרסונס סיפק, כהרגלו, זיק קומי בשילוב קריפיות חביבה, ושאר השחקנים (דוית גביש, בן יוסיפוביץ, שחר רז, נדיר אלדר והילדה קלואי מרואלי) שימשו צוות מסייע מצוין.
את המחזה עוטף סיפור מסגרת בעל סממנים מודרניים, כולל שימוש בסמארטפונים. אף ש"1984" כבר מגיע בילט-אין למילניום השלישי ("אנשים לא יוציאו את הראש מהמסכים כדי לראות מה באמת קורה סביבם", אומר אובריאן לווינסטון ומבטא היטב את היומיום שלנו), הטכניקה הזאת מיותרת וממוצה. היא נחלה כישלון ב"אדיפוס, תיאור מקרה", "כטוב בעיניכם" ובעוד לא מעט הצגות שאונסות את הטכנולוגיה לצרכיהן. דווקא משום ש"1984" מותאם ממילא לימינו בכל אספקט אפשרי, אפשר היה לוותר על השומן הזה. ועם זאת, למרות מגרעותיה המו?ב?נים, זו הצגה ראויה, חודרת וכזו שמשאירה חומר למחשבה.