קיטש ישר לוריד: "13 סיבות" עושה את העבודה אך נטול עומק

אפשר לומר שאם קיטש היה מדד לאיכות ספרותית, "13 סיבות" מאת ג'יי אשר היה צריך לזכות בפרס נובל. למרבה המזל (או הצער), כמות נכבדת של קיטש אף פעם לא מנעה מספר, סדרה או סרט, להצליח בקרב הקהל הרחב, וכך קרה גם עם ספרו של אשר ועם סדרת הטלוויזיה מבית נטפליקס שמבוססת עליו.

כדי לא להפריח אמירות כאלה לאוויר מבלי להוכיח אותן, הנה דוגמה לאופן בו מתואר מפגש דרמטי בין שני הגיבורים המרכזיים בספר: "ואז הרמת מבט. ראית אותי. ושם, בעיניים שלך, מה זה היה? עצב? כאב? את עקפת אותי וניסית להסיט את השיער מהפנים. הציפורניים שלך היו צבועות בלק כחול כהה. עמדתי שם וראיתי אותך הולכת לאורך המסדרון הארוך, ואנשים לא הפסיקו להתנגש בי. אבל לא היה אכפת לי. עמדתי שם וראיתי אותך נעלמת. לתמיד". עכשיו דמיינו את מעבר התופים ב"הקיץ האחרון" של שפיות זמנית שמתחלף לסולו סקסופון, ויהיה לכם פסקול מושלם לספר הזה.

אבל כדי להיות הוגנים עם הספר, צריך לומר שהוא לא שונה במיוחד מספרי נוער מצליחים אחרים שפורסמו בארצות הברית בשני העשורים האחרונים; לכן ראוי לבחון אותו ביחס לחבריו לסוגה, תוך השהייה מסוימת של הספק והביקורתיות.

"13 סיבות" מספר את סיפורה של האנה בייקר - תיכוניסטית בת 17 שהתאבדה. כשבוע לאחר מותה של האנה, קליי ג'נסן – חברה? לכיתה - מקבל חבילה אנונימית ובה 7 קלטות אודיו. הוא מכניס את הקלטת הראשונה לטייפ ושומע את קולה של האנה בייקר שאומר: "אני עומדת לספר לכם את סיפור חיי. או ליתר דיוק, למה החיים שלי הסתיימו. ואם אתם מקשיבים לקלטות האלה, סימן שאתם אחת הסיבות לזה". כך מגוללת האנה את נסיבות מותה לאורך 7 קלטות ו-13 צדדים, כשאת הצד האחרון היא מותירה ריק. הקוראים עוקבים אחרי קליי בזמן שהוא שומע את הקלטות ונדהם מהדברים שהוא מגלה על חבריו לכיתה ועל העוולות שנעשו להאנה.

ואכן, אחרי שמשהים לרגע את ההתנגדות לקיטש ומתרכזים בעלילה עצמה, אפשר להיסחף לתוכה בקלות ובהנאה. האנה מתארת כמה אירועים שמוכרים לרבים מאיתנו מתקופת התיכון – אירועים שמבחינתה יצרו את כדור השלג שהוביל בסופו של דבר למותה. כך למשל, הבחור הראשון שהתנשקה איתו סיפר לחבריו שהייתה ביניהם הרבה יותר מנשיקה, ויצר שמועה בבית הספר לפיה האנה בייקר "נותנת"; תלמיד אחר ערך רשימה של "השוות" של בית הספר, וכלל את האנה תחת הקטגוריה "התחת הכי שווה". השמועה על מיניותה המשוחררת, בתוספת הרשימה, גררו אחריהן הטרדות מיניות מצד כמה בנים והתנכרות מצדן של כמה בנות. כל אלה התווספו האחד לשני עד שלבסוף הרגישה שהיא לא יכולה לשאת יותר את החיים.

כך שלמרות העטיפה הסכרינית, אין ספק שאשר הצליח לתאר באופן מהימן את הדינמיקה האכזרית שאופיינית כל כך לבני נוער – דינמיקה שברוב המקרים מותירה רק צלקות נפשיות, אך במקרים אחרים עשויה אכן להוביל גם למוות.

הפורמט של הספר – כל פרק הוא צד של קלטת – הוא כנראה הדבר המקורי ביותר בו. הבחירה של אשר לספר את סיפורו דרך קלטות היא אולי תמוהה ביחס לעלילה שמתרחשת בעידן האייפונים, אבל יש בה יופי אמנותי (שהופך ליופי אסתטי בסדרת הטלוויזיה). עם זאת, הבחירה לתאר כיצד קליי מגיב לסיפורה של האנה (תוכן הקלטות מובא בפונט אחד והתגובות של קליי בפונט אחר) פוגעת באמינות הסיפור. האם אנחנו אמורים להאמין שקליי מדבר להאנה בקול רם כשהוא שומע את הקלטות ומפריח לאוויר משפטים כמו "מה עשיתי, האנה? כי בכנות, אין לי מושג. הלילה ההוא, אם מדובר בלילה שאני חושב עליו, היה מוזר בשבילי בדיוק כמו שהיה בשבילך"? או שאולי ככה נשמע הדיבור הפנימי שלו?

התגובות המעצבנות של קליי – היאיר לפיד של הדמויות הספרותיות – מאפשרות למחבר להכניס גם טון דידקטי לתוך הספר, אולי מתוך ניסיון להרגיע הורים שעשויים לצאת נגד העיסוק בהתאבדות (סדרת הטלוויזיה אכן עוררה קולות כאלה); כל מה שהאנה מספרת מזעזע את קליי, וכמו אוסקר שינדלר בסרטו של שפילברג, הוא לא מפסיק לחשוב מה עוד יכול היה לעשות כדי להציל את האנה מעצמה.

יוצרי סדרת הטלוויזיה המירו את רוב התגובות המילוליות האלה לשלל הבעות וגמגומים של השחקן דילן מינט, ולמרות שהן מעצבנות בפני עצמן, הן כנראה בכל זאת עדיפות על התגובות המילוליות בספר.

הצלחת סדרת הטלוויזיה של נטפליקס עוררה עניין מחודש בספר (שראה אור לראשונה בשנת 2007) וכתוצאה מכך העלתה גם את השאלה הנצחית – מה יותר טוב, הספר או הסדרה? אחרי לא מעט לבטים אני חייב להודות שהספר עדיין יותר טוב מהסדרה, גם אם לא באופן ברור ונחרץ. הסדרה גוררת איתה את כל הקיטש של הספר (ובכך אפשר לומר שהיא נאמנה למקור), ואף מוסיפה עליו עוד שכבה של חוסר אמינות, בעיקר בגלל יכולות המשחק הלוקות בחסר של רבים מהשחקנים. עם זאת, יש בה הרבה יותר הומור – אלמנט שאין ממנו בשפע בספר.

בסופו של דבר, גם הספר וגם הסדרה מעניינים, קולחים ומרגשים כל עוד משאירים את הביקורתיות ואי-הסבילות לקיטש בצד. הם עוסקים בנושאים שמעניינים את כולם ובכל גיל – אהבה, מין ומוות – וכיאה למוצרים תרבותיים שפונים בראש ובראשונה לבני נוער, הם מזריקים מנות גדושות במיוחד של רגש ישר לוריד. כך שאם אתם אוהבים לקרוא ספרי נוער מרגשים, קולחים ומהנים לקריאה – "13 סיבות" הוא בהחלט ספר שעושה את העבודה. אבל אם אתם מעוניינים לקרוא יצירה ספרותית משמעותית, עמוקה ומלאה בניואנסים עדינים, תוכלו למצוא הרבה יותר מ-13 סיבות מדוע לא כדאי להתקרב לספר הזה.

13 סיבות, ג'יי אשר. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 253 עמ'.