דלתות מסתובבות בנאפולי: הסיפור שגורם לראות את המציאות בעיני ילד

"החברה הגאונה" הוא הכרך הראשון בסדרת "הרומנים הנפוליטניים" האוטוביוגרפית של הסופרת המסתורית שיוצרת תחת שם העט אלנה פרנטה, והוא מספר את סיפורן של שתי חברות, א?ל?נה ול?יל?ה, מגיל שש ועד 16.

העלילה מתרחשת בשכונת עוני בעיר נאפולי שבאיטליה בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת ומגוללת את תקופת ילדותן ונערותן של השתיים, המוקפות בדמויות משנה רבות שמאכלסות את השכונה העלובה, הרוויה באלימות, בכאב, בעוני וברומנטיקה.

לכל הדמויות בספר מכנה משותף אחד בולט – כל תושבי השכונה מנסים, בהצלחה יתרה או פחותה, להיחלץ מהעוני, והמעטים שמצליחים משקיעים את מיטב מאמציהם כדי לשמור על ההישג. במקום הזה מתפקדים הילדים כמבוגרים: הם עובדים, מתאהבים ויוזמים הרפתקאות שמשפיעות על כלל התושבים. לילה ול?נו? מתבגרות אל תוך קונפליקט תמידי – הבחירה בין ההשכלה האקדמית שלהן והשייכות לשכונה, מעין בחירה בין קודש לחול.

הבחירה באחת גוררת בהכרח את הוויתור על השנייה – וכך, בוחרת כל אחת מהחברות באפשרות אחרת. הפיצול הזה הוא לב לבו של הכרך הראשון מתוך הארבעה, וסביבו נבנית הדרמה כולה. עיקרה אמנם מתרחש בין ילדי ונערי השכונה, אך סיפורים מרגשים רבים מהדהדים גם מחיי המבוגרים – בגידות, שיגעון, רצח, קנאה וטינה. על רקע כל אלה מתנהלים חיי החברה של חבורת הילדים, שהופכים במחי דפדוף לנערים ולבוגרים.

דמותה של המספרת, ששמה בתחילה לא ידוע, היא דמות אנדרדוגית מובהקת – למרות כישרונה הרב, חוכמתה ורגישותה, נפשה עמוסה רגשתי נחיתות כלפי חברתה הטובה, דמות מורכבת ומסקרנת בזכות עצמה. לנו מגוללת את סיפורן של השתיים ממרחק של עשרות שנים וממרומי סיפור המסגרת, שבו היא כבר אישה בוגרת בת 66, שעל אף תיאוריה הקשים לעיתים של אלימות, ניצול ועליבות כללית, ניכרת גם התייחסותה הסלחנית והאמפתית כלפי עצמה הצעירה וכלפי המקום שבו גדלה.

כל אדם זוכר עד כמה העולם הוא קטן בעיניו של ילד, כשהוא מסתכם בדרך כלל בכמה קילומטרים רבועים שבהם הכול קורה, במיוחד אלה שחוו ילדות בפריפריה. נקודת המבט הזו, שאנחנו נוטשים בשלב כלשהו בחיינו ולא יכולים עוד לחזור ולראות דרכה, היא הפרספקטיבה של הספר הראשון: אין מדינה ובטח לא "עולם", אין פוליטיקאים או רופאים או דוגמניות – יש את הקונדיטור, את משפחת הסנדלר, את השוער בעירייה ואת מוכר הנקניקים, וביניהם יש אותנו, הילדים, שאפילו החלומות הגדולים שלהם מתוחמים בגבולותיהם של הרחוב, השכונה או העיר. אם גדלתם בחיפה של שנות ה-90, ביפו של הסבנטיז או במעברה בנגב – ילדות היא ילדות, והיא מתוארת בספר כמו שהיא – קשה אך מעוררת געגוע.

בחוף הים, במיטה, במרפסת או בנסיעה ברכבת – לא חשוב איפה תשלפו את הספר, שהרי כעבור רגעים ספורים תמצאו את עצמכם בלב השכונה הנפוליטנית, מסתובבים בין הבניינים הישנים. אבל אם תקראו את הספר במרכז מסחרי בעיר ספר או בבית קפה קטן הנמצא בשכונה אפורה ושקטה בעיר גדולה, תחושו אולי טוב יותר את הלך הרוח של הסיפור. תשקיפו מהסנדלרייה למעדנייה, תצפו ברכבות החולפות במהירות, ותשמעו את הנשים צועקות זו לזו מהמרפסות בדיאלקט המקומי, שהתרגום הנפלא לעברית מצליח, איכשהו, לא להחסיר מאוזני הקורא.

הפרקים הקצרים, הכתיבה הדחוסה ורצף התיאורים הגרפיים והמפורטים הופכים את הקריאה לחווייתית וסוחפת, וההיכרות העמוקה עם דמויות משנה רבות כל כך הופכות את הקורא, לרגעים, לעוד דמות בשכונה הענייה. זהו ספר נפלא ללכת דרכו לאיבוד, ולהגיע באחת למקום אחר ולזמן אחר. גם קוראים לא מיומנים ירצו לגמוע את "החברה הגאונה" במהירות ובהנאה, ולעבור מיד אל הספר הבא בסדרה.

"אבא שלי החזיק את ידי בחוזקה כאילו חשש שאחמוק ממנו. ואכן, רציתי לעזוב אותו, לרוץ, לשנות מקום, לחצות את הכביש, ושהקשקשים המבריקים של הים יעוטו עליי. ברגע נורא ההוד הזה, המלא אור ושאון, העמדתי פנים שאני לבדי בתוך כל החדש של העיר, וגם אני-עצמי חדשה עם כל החיים שלפניי, חשופה לזעם המשתנה של הדברים, אך בלי ספק מנצחת: אני, אני ולילה, שתינו שמסוגלות יחד – רק יחד – לתפוס את המון הצבעים, הרעשים, הדברים והאנשים, ולספר אותם, ולהעניק להם עוצמה". (עמוד 137)

ילידות סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 ודאי זוכרות את הטלנובלה הארגנטינאית המצליחה "קטנטנות" שהפכה ללהיט גם בישראל. משהו בילדות הקשה, רווית האלימות, העצב והתככים, מזכיר במעט את אווירת השכונה הנפוליטנית הקשוחה של לנו ולילה. מילי (אגוסטינה צ'רי), הגדולה שבבנות בית היתומות "פינת אור", תהיה ל?נו? מושלמת, וקמילה בורדונבה, ששיחקה בטלנובלה האהובה את פטריסיה, תיטיב לגלם את לילה העכברית והרזה שהופכת עם השנים לנערה יפהפייה.