חוצפה, תשוקה וחלומות: עברי לידר חושף את אלבום התמונות הפרטי

גדלתי בהרצליה ורציתי ללמוד בתיכון לאומנויות. היו לי שתי אפשרויות: "תלמה ילין" או תיכון "אלון". ניגנתי ג'אז באותה התקופה, ותלמה ילין היה המקום בשביל זה. עם זאת, חיפשתי מקום לבטא בו את ההתעניינות שלי במוזיקה אלקטרונית, ותיכון אלון נראה מתאים.

כבר בגיל 11 התחלתי להתעניין במוזיקה אלקטרונית וקניתי את כל הציוד מתאים. ההורים שלי מאוד תמכו בי בעניין הזה. היום אפשר אמנם לבוא עם הלפטופ לבית הספר, אבל אז הייתי צריך להיסחב עם מחשב גדול ולחבר אותו בכל פעם שהיינו עושים חזרות.

זו היתה תקופה טובה. יומיים בשבוע היינו עושים חזרות, ולמרות שלא השקעתי הרבה בלימודים העיוניים לא הקשו עלינו. זה השאיר אותי בתיכון. "אלון" זה המקום בו אתה עובר מילד שאוהב מוזיקה למוזיקאי, כזה ששם את המוזיקה במקום מרכזי, מעמיק ומקצועי.

תוך כדי התיכון הייתי חבר בלהקה שהקמנו, "כך עושות כולן" שמה. ניגנו רוק של תחילת הנייטיז - אני ניגנתי על הקלידים, אורית פלג היתה הזמרת, עודד כפרי היה המתופף, גולן זוסקוביץ' ניגן על בס ואח של גולן, אמיר זוסקוביץ', היה הגיטריסט.

באותה התקופה מועדון הרוקסן קיים ערבי להקות, ובאחד הערבים האלה עלינו לנגן בארבע לפנות בוקר. המנהל מאוד התלהב מהמוזיקה שלנו, ונתן לנו לנגן שם בערבים נוספים. במועדון הזה הופיעו באותם הימים כרמלה גרוס וגנר, טאטו, נושאי המגבעת, איפה הילד ועוד המון להקות גדולות של שנות התשעים. עבורנו זו היתה חוויה מאוד משמעותית להופיע על הבמה הזו. היינו תלמידי תיכון צעירים ולמדנו המון מהסצנה הזו.

אין עוד מקום כזה היום. אולי הבארבי. המקום היה מלא באנשים שבאים לשמוע להקות שהם לא מכירים. הייתה אווירת רוק, כזו שאין היום. זו הייתה תקופה של לפני האינטרנט, תקופה בה כל מה שהיה לאדם זה שני ערוצים בטלוויזיה ולא יכולת להיחשף לדברים במקום אחר, רק להגיע למועדון כזה. אגב, למרות הכל אני לא מתגעגע לזה, זה היה פרק יפה בחיים שלי ששייך לתקופה מסויימת.

בתקופת התיכון התחלתי להתעניין במוזיקה למחול והחלום שלי היה לעבוד עם אוהד נהרין. הייתי ילד אמביציוזי בן 17 והחלטתי להעביר לו קסטה עם החומרים שלי. הוא אהב את זה ואמר: "נראה, אולי פעם יצא משהו". שלוש שנים מאוחר יותר, כשהייתי בן 20, הוא יצר איתי קשר והזמין אותי להלחין מוזיקה ללהקת המחול ההולנדית "NDT". הוא שאל אם אני יודע לכתוב מוזיקה לתזמורת. עניתי: "כן, בטח", למרות שלא היה לי מושג. מהר מאוד התחלתי להתעניין בתזמור. החוצפה הזו לא אפיינה אותי. הייתי יותר ביישן מחוצפן אבל מה לעשות, נורא רציתי לעבוד איתו.

היופי במחול שזה פתוח, אתה יכול ללכת לכל מיני מקומות מוזיקליים ולהתפרע יחסית. זה מקום נעים למוזיקאי. הגעתי לשם פעמיים, וזו היתה חוויה משמעותית. אתה מגיע לאחד המוסדות הכי נחשבים באירופה, התזמורת הכי נחשבת, עם מנצח אנגלי. זה מעמד סופר חשוב. זו היתה הפעם הראשונה שקיבלתי כסף אמיתי על מוזיקה שעשיתי. עד אותה נקודה הייתי מופיע עבור כסף, אבל קיבלתי גרושים. כשהגעתי לשם, המנכ"ל קרא לי לפגישה, כתב על פתק סכום, הציג לי אותו ואמר: "זה מה שאני מציע". לא האמנתי שזה קורה. זה היה הזוי. לא רק שנותנים לי לכתוב את המוזיקה ואני אומר לתזמורת מה לעשות, הם נותנים לי כסף. מבחינתי הייתי עושה את זה גם בחינם. זו היתה הפעם השנייה בחיי שטסתי לחו"ל. הם הטיסו אותי במחלקת עסקים ונתנו לי הרגשה שאני איש חשוב מאוד.

הייתי בן 22 כשנכנסתי לאולפן ההקלטות של יועד נבו, איתו עשיתי את התקליט הראשון. הוא גר אז ברחוב טרומפלדור בתל אביב, ואני, שגרתי אצל הוריי בהרצליה, נסעתי באוטובוס למעלה משעה והייתי נשאר אצלו שעות. היינו מקליטים ועובדים. למדתי ממנו המון. אני אמנם אדם שנוח לעבוד איתו, אבל אני דעתן. אני יכול להסכים ואני יכול לא להסכים ובגלל שהייתי צעיר והוא מפיק מנוסה וחשוב, הוא היה מאבד סבלנות.

הגעתי מגובש לגבי מה שצריך לעשות בשיר, פחדתי לנסות דברים אחרים, אבל הוא לימד אותי שעד שהשיר לא מוכן, השיר לא מוכן. לדוגמא, בשיר "אישה לוויתן" אני באתי עם עיבוד מוכן, אבל הוא הכריח אותי לעשות גרסת בוסה נובה. הכנו גרסה בוסה נובה, אבל שנאתי את זה. הרגשתי שזה הורס את השיר. בסוף חזרנו לעיבוד המקורי, אבל הוא לימד אותי לבדוק רעיון ורק אז להחליט שהוא לא טוב. העבודה הזו היתה חוויה.

בזיכרון שלי אני יושב ליד יועד על הכיסא במשך שעות, בזמן שהוא מתקתק על המחשב.

באוגוסט 1997 יצא לרדיו "לאונרדו", סינגל הבכורה שלי, ואחריו "תמיד אהבה". החלטתי להופיע במועדון הלוגוס. זה היה בר נורא קטן, נכנסו בו 200 איש, אבל הוא היה מאוד חשוב. כולם ניגנו שם: אהוד בנאי, החברים של נטשה, כולם. הלוגוס היו עושים ערבים כפולים. ב-22:00 האמן המרכזי, ובחצות אמן מתחיל. ההופעה הראשונה שלי היתה ביום רביעי בלילה, אחרי איגי וקסמן. באתי ב-23:30. לא ציפיתי לכלום. מקסימום 20 או 30 חברים. אני זוכר שמחוץ ללוגוס ראינו תור של אנשים. פתאום קלטתי שאלו אנשים שעומדים בתור ורוצים לראות אותנו. זה הדהים אותי. לא יכולנו להוריד את החיוך מהפרצוף. הלוגוס היה מפוצץ באנשים שאני לא מכיר, שבאו לראות את ההופעה. הרעיון שאנשים שאתה לא מכיר אוהבים את המוזיקה שלך ורוצים לשמוע אותך, מטלטל. אגב, אם הייתי זמר מתחיל היום, והייתי ניגש לאודישנים, בכלל לא בטוח שהייתי עובר.

בתקופה הזו כבר הופעתי בכל הארץ. אחרי שיצא התקליט השני שלי הוחלט שאופיע בצוותא. זה היה שונה משמעותית מכל מה שעשינו עד אז. קודם כל, זה היה אולם ולא אנשים עומדים עם בירה. היתה שם אווירה אחרת, הקהל מגיע במיוחד לראות את ההופעה שלך, הוא לא בא לשתות בירה על הדרך. זה מחייב.

אני זוכר את ההופעה הראשונה שלי שם. האולם היה מלא, זה היה מאוד מרגש. עד אז הייתי בא לשם כקהל, הייתי הולך לראות שם את החברים של נטאשה, אהבתי לראות שם את אופרת הרוק מאמי. אמרתי לעצמי, וואו, לפני חמש שנים הייתי בקהל וראיתי את מאמי והיום זו הופעה שלי. זו תחושה שיש בה אלמנט מלחיץ אבל היא נעימה.

אגב, גם אז וגם היום יש מישהי שתמיד יושבת בקהל: אימא שלי. היא תמיד מתייחסת לסדר השירים, ללבוש שלי, לדברים שאמרתי. אני לוקח את הביקורת שלה בשיא הרצינות.

הבמאי איתן פוקס הזמין אותי יום אחד לפגישה. לא הכרתי אותו, אולי הוא קרא בעיתון שעשיתי גרסה לשיר "בוא" של ריטה ורצה להזמין אותי להלחין לסרט שלו "יוסי וג'אגר". בפגישה היה לנו חיבור טוב, והסרט היה תירוץ להמשיך להיפגש ולעבוד יחד. זו היתה חוויה מדהימה, גם כי זה סרט נפלא וגם כי למדתי כמה מוזיקה יכולה להרוס סרט או לחלופין לעזור לו. הכרתי את הסרט לפרטי פרטים, הייתי בוכה בו איזה 40 פעם. זה היה טראגי וזה היה עובד עלי כל פעם מחדש. זה סרט חשוב. הוא עשה שינוי בישראל ואני שמח שהייתי חלק מזה.

ההופעה הראשונה שלי בהיכל התרבות היא אחד הרגשים המרגשים בקריירה שלי. זה מקום עם המון משמעות לגבי. גדלתי בבית ששמעו בו מוזיקה קלאסית, ועד היום אני שומע מוזיקה קלאסית. כילד אני זוכר את אבא שלי מדבר על מנצח כזה או אחר שמגיע לארץ כדי להופיע בהיכל התרבות. כילד תמיד תפסתי את המקום הזה כמקום שהמוזיקאים הכי גדולים וחשובים בעולם מגיעים אליו. ההופעה שם היא ציון דרך בשבילי.

יש לי תחושת פספוס גדולה על כך שאבא שלי לא זכה לראות אותי מופיע בהיכל התרבות. הוא נפטר לפני כן. אם הוא היה בא להופעה שלי שם זה היה משמח אותו מאוד. הוא תמיד היה גאה בי אמנם, אבל היכל התרבות היא סוג של חותמת חשובה על כך שזה קרה ושזה אמיתי.

אני זוכר שהייתי בהופעות באוסטרליה ולאחר מכן הלכתי על החוף עם חבר אמריקאי. פתאום עלה לי הרעיון שאני רוצה להקים עוד דבר, עוד פלטפורמה בנוסף למה שאני עושה היום. מקום נוסף להיות בו יצירתי שהוא לא קריירת הסולו. היה מאוד מעניין לראות איך הפרויקט הזה הצליח.

עוד חלומות? נורא בא לי לכתוב מוזיקה לסרט גדול או לעבוד עם מפיק שאני אוהב מחו"ל, אבל אני חייב להגיד שבעצם מכל העשייה נשאר הרגע במוזיקה שלך שהוא הרגע האמיתי. התחושה הזו כל כך טובה כשהיא מתרחשת. יש בה 'היי' מסוים. שרתי אלפי פעמים את 'זכיתי לאהוב', ולפעמים יש רגע שאתה תיתן להם לשיר יחד איתך, אתה תשמע אותם וזה יפרק אותך. זה הכי חזק בעולם. 4,000 איש שרים איתך. זה רגע סופר חזק. בשביל זה אנחנו עושים את זה. אלה רגעים נורא יפים, אלא הרגעים הכי משמעותיים שנשארים.

קיסריה הוא מקום טוב להופיע בו. מי שבנה את זה ידע מה הוא עושה. המיקום של זה, על הים, עם הרוח הנפלאה, עם האווירה שהוא מייצר. גם הסאונד שם פנטסטי. מצד אחד זה מלא גודל ועוצמה ומצד שני, מרגיש נורא אינטימי. כנראה בגלל איך שזה בנוי, אתה לא מרגיש כמה שזה גדול. עדיין אתה מרגיש את כולם, את מי שיושב קרוב ואת מי שיושב בשורה האחרונה .

מעבר לכל זה, זה מקום נחשב. כמו שיש לאמריקאים את המדיסון סקוור גארדן והקרנגי הול. אלה מקומות שכל אמן רוצה לנגן בהם כי אמנים שהוא העריץ הופיעו שם. בקיסריה ראיתי את ביורק ואת שלמה ארצי. אני רואה הורים שבאים עם הילדים שלהם להופעה, ילד בן 8-10 ויכול להיות שאחד הילדים האלה יום אחד יופיע בקיסריה. אולי אני הייתי בשבילו כמו שיהודית רביץ ושלמה ארצי היו בשבילי. זה כיף להיות חלק מהתרבות הזו, חלק מהשרשרת שמייצרת זהות.

עברי לידר יקיים מופע חגיגי בקיסריה ביום חמישי, 25.5.17, בשעה 21:00, לרגל עשרים שנות קריירה. אורחים מיוחדים: שלומי שבן ויובל דיין.