מי הציל את מי? החברות שלא נטשו גם כשהאש הבעירה את איטליה מבפנים

החלק השלישי בסדרת "החברה הגאונה" פוגש את לילה ואלנה (לנו) כשהן נשים צעירות המנסות לשמר קשר מורכב מאין כמותו במדינה שלהבותיה הפנימיות רק מתגברות.

אחת ברחה, אחת נשארה וחייהן כמו מתאזנים על המטוטלת הזו, מבלי שהקוראים יוכלו לקבוע בוודאות מי הצליחה ומי התעכבה, מי יכולה לחייך ולמי אבדה הציפייה, ובעיקר – מי מהן באמת ברחה ומי באמת נשארה מאחור.

התשובה לשאלה הטריקית הזו נבנית כנראה בנפרד אצל כל קורא.

כך, אנחנו מתמקמים בנוחות ובאופן טבעי כמעט בין החברות שלמדנו כבר להכיר ולהרגיש, בין פיזה ונאפולי, תושבי שכונת המוצא המוזנחת ושוכני האקדמיה המצוחצחים, המאפיונרים והפוליטיקאים, המפגינים והאזרחים שרק רוצים לחיות – ומחכים בנשימה עצורה לפרק שיחתום את סיפור המעגל כולו.

כמו הספרים האחרים בסדרה, ניתן לתייג קודם כל - וללא מאמץ - את קהל היעד הנשי ולהעז לצעוק אפילו שמדובר בקריאת חובה עבורו. אנחנו כאן, עם זאת, לא כדי לומר את המובן מאליו, אלא לנסות ולעשות גלים בבריכה ולהפוך אותה ליוניסקס פרינדלי.

כל מורד ראוי לשמו ואופוזיציונר מתחיל – כדאי שימצאו דרכם לדפי הספר, המתאר במילים קטנות וגדולות כאחד מדינה שלמה השוקעת בתרדמת, ואנשים שחולמים על יקיצה. גם מי שרוצה לברוח או שברח כבר, מי שאיבד חברים בדרך ולא יודע איך להתקשר, מי שנשאר מאחור, נעלב מאלו שהתקדמו ומי שרוצה חיים אחרים – כולם חייבים לקרוא כדי להבין כיצד אפשר להיסחף אחר שינויים במקום לשלוט בהם, ומה לעשות כש"נגד הזרם" הוא אפשרות השחייה הטובה ביותר.

אם לוח הזמנים היה גמיש יותר, היו מחלקים את הספר בנקודת האיסוף של כל הפגנה במהלך ימי המחאה החברתית של קיץ 2011. האנשים רצו שינוי, שיפור, טלטלה, והדפים פשוט צועקים את כל המילים האלה מתוכם, ולא שוכחים להסביר מה מחירן.

בפועל, ניתן פשוט לדמיין שתי חברות סטודנטיות קוראות במקביל את הספר בזמן ההפסקה בקמפוס, ומחליטות במקביל לא להיכנס לשיעור הבא ולהמשיך לשקוע. שם, בין השכלה לחברות, בדיוק בשלב שבו הן לכאורה מעצבות את עתידן תוך ניסיון לשמור על העבר וההווה, יהיה הספר הכי אפקטיבי.

ראשית, בואו נסיר מהדרך את המוסכמה הברורה מכולן: מי שהתחיל לקרוא את אלנה פרנטה אי שם בתחילת סאגת "החברה הגאונה", ממילא לא זקוק להמלצות, ומי שמצוי בעיצומו של הבינג' הספרותי המלהיב הזה, ודאי לא ייעצר בפרק הלפני אחרון, שהרי ידוע לכל שזהו תמיד הפרק הכי טוב בכל סדרה.

אנחנו כאן כדי למשוך פנימה את אלו שעדיין לא צללו. להם נאמר בפשטות: אין עומק כזה בפריים טיים, אין רוחב יריעה דומה בפייסבוק. מי שרוצה, ולו במעט, להרגיש שוב את החום הנהדר הזה של "קראתי ספר ממש טוב" או של "אני באמצע ספר ואני לא רוצה להוריד אותו מהיד", כדאי שיתחיל פה.

"הרגע הזה נראה לי סוף סוף יפה, זמן רב מאוד לא הצלחנו לשוב ולמצוא בינינו את ההרמוניה של פעם. אלא שהבעיה הייתה שההרמוניה בעצם הוגבלה לסבך נשימות רוטטות לאורך חוטי טלפון... כבר כמה שנים דיברתי אל תמונה מנטלית, שהקול החיה אט אט"

לילה הבוגרת, זו שהחיים רמסו אותה אך אישיותה עדיין בוערת מבפנים, חייבת להיות אליסיה ויקנדר. אפשר ממש לדמיין אותה כפועלת קשת יום במפעל כמעט גיהנומי, כמודל חברתי לשינוי וגם כחברה טובה שמנסה להכיל את הצלחתה של לנו. האחרונה, אם כבר מדמיינים, היא מיה וואסיקובסקה ("ארץ יבשה", הילדים בסדר") ספרותית. שתיהן, אגב, הן גם נשים ש"ברחו" ממולדתן להוליווד (ויקנדר משבדיה, וואסיקובסקה מאוסטרליה) ויודעות ודאי לספר עלילה שכולה ניסיון לאזן בין בית ישן וחדש.