קיפינג איט שיט

עשר שנים אחרי שהוציאו את אלבום הבכורה השאפתני ביותר בהיסטוריה ועשו את הלא ייאמן - פרעו את החוב שלהם כבר על המכה הראשונה – מוציאים המאניק סטריט פריצ'רז אלבום אוסף. “Forever Delayed” הוא אוסף להיטים סטנדרטי על פי מיטב המסורת הקפיטליסטית: עשרים סינגלים מוכרים ואהודים עם קילומטרז' נאה של השמעות ברדיו ובאם.טי.וי, כאלה שגם אמא שלכם תדע לזמזם.

“Forever Delayed” הוא לא יצירת אמנות, אלא מוצר חסר כל ערך מוסף מעבר להכנסות הצפויות ממנו (יש בו שני שירים חדשים כדי שלא תרגישו פראיירים). כלומר, הוא כל מה שהמאניק סטריט פריצ'רז האמיתיים, הסוציאליסטיים, היו בזים לו. החצי השני של שנות התשעים, בהן הפכו המאניקס מלהקה חתרנית, פרובוקטיבית ומלהיבה ללהקת איצטדיונים לכל המשפחה, היה תמרור אזהרה לא קטן, אבל למרות השינוי המוזיקלי והתדמיתי, הם לפחות שמרו עדיין על התכנים האידיאולוגיים המקוריים שלהם. אם נורא רוצים, אפשר אפילו לפרש את הכניסה שלהם למיינסטרים כניסיון לשנות דברים מבפנים. אבל אוסף להיטים מזופת? לזה כבר באמת שאין לי הסבר.

תוך עשר שנים הפכו המאניק סטריט פריצ'רז לכל מה שהם הטיפו נגדו. ומה שעוד יותר מקומם זה שהם מעיזים להשתמש בדמותו של ריצ'י ג'יימס (שדיוקנו מופיע על עטיפת האוסף לצד שלושת החברים האחרים) כדי לקדם מוצר שעומד בסתירה מוחלטת למילים שהוא חרט לעצמו על היד לפני כל אותם שנים. המאניקס מודל 2002 הם לא קיפינג איט ריל בגרוש. ואם נעזוב לרגע את הטענות האידיאולוגיות, אזי שגם מבחינה תוכנית האוסף הזה לא עושה עם המאניקס חסד. קודם כל, המאניקס תמיד היו להקה של תקליטים שלמים, והוצאת כל שיר שלהם מהקונטקסט המקורי שלו בהכרח מחלישה אותו. אני מבינה שלעשות סלט בין האולד-מאניקס (המאניקס של שלושת התקליטים הראשונים, עד היעלמותו של ריצ'י) לניו-מאניקס (כל מה שבא אחר כך) זאת הדרך של ג'יימס דין בראדפילד לומר לנו שמבחינתו אין הפרדה בין שתי התקופות של הלהקה, אבל בשביל אלו מאיתנו שההפרדה הזאת היא הרבה יותר מאשר סימבולית, הסלט הזה גורם לקלקול קיבה רציני.

מבחינה סטטיסטית מכיל האוסף שמונה שירי אולד-מאניקס לעומת 12 שירי ניו-מאניקס, שזה כאילו בסדר בהתחשב במספר השנים שכל תקופה ארכה. העצוב הוא שאותם שמונה שירים אהובים נבלעים בתוך הבליל הרדיופוני והמנומס הכללי, מה גם שהם נבחרו בקפידה יתרה כדי לאפשר זאת.

האוסף נפתח בשיר שמסמל יותר מכל שיר אחר את המאניקס החדשים, הנקיים, האהודים והמדושנים: “A Design For Life”. למען הצדק ההיסטורי השיר השני, “Motorcycle Emptiness”, הוא אמנם מהתקליט הראשון, "ג'נריישן טרוריסטס", אבל הוא נשמע ממושמע כזה וכמעט מסורס כאשר הוא ממוקם בין "אה דיזיין פור לייף" ל”If You Tolerate This Your Children Will Be Next”. אני נשבעת לכם שהוא היה נשמע אחרת לגמרי במקור, כשהוא תפקד כפרח המבצבץ מהאספלט כחלק ממתקפת הפאנק-גלאם-מטאל של המאניקס הישנים, שהתכוונו להמם את העולם עם אלבום כפול שיורק לך בפרצוף סינתזה משונה של גאנז נ' רוזס וקארל מארקס ואחר כך להתפרק. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד.

המהדורה המיוחדת של האוסף כוללת דיסק בונוס, המכיל 13 רמיקסים של החשודים הרגילים (גם השירים וגם הממקססים). הוא נפתח ברמיקס של הכמיקל בראדרז ל”La Tristesse Durera” לילדים שרוצים תמורה מלאה עבור השקל שהם שילמו על הקפצת הטקילה שלהם. כולם מיקססו מחדש את המאניק סטריט פריצ'רז: דייויד הולמס, האבאלנצ'ז, סטריאולאב (למי שמתקשה לדמיין איך "טסונמי" היה נשמע אילו סטריאולאב היו מבצעים אותו ומארחים את ברדפילד באולפן), איאן בראון (“Let Robeson Sing” בגירסה גרובית-מסטולית), קורנליוס, מאסיב אטאק, ג'ון קרטר וכו'. עם כל הכבוד להם, גם רעיון הרמיקס לא מסתדר לי בכלל עם אתוס ה-DIY, העצמאות והבידול שאפיינו את האולד-מאניקס, אותם כל כך אהבתי ואותם תמיד אוהב, לא משנה כמה ינסו להרוס לי.


* Manic Street Preachers - "Forever Delayed", nmc