האמת, כל העניין הזה של ברית מילה לא נראה לי מרתק במיוחד. מה כבר הסיפור? תינוק מתהפך בעריסה כמה ימים, אחר כך הרבי ממלמל משהו, חותך לו איזו פיסת עור קטנטנה, התינוק צורח, אוכלים קצת קרקרים עם דג מלוח, כמה דודות עם אודם מנשקות את כולם, הולכים הביתה. וזהו. כמו בכל טקסי החיים האחרים - לוויה, חתונה, בר מצווה וכו' - נוח לי לכפות על עצמי תבניות דת סתומות ומוכנות מראש.
נדמה היה לי שהעניין שלי הוא דווקא במסורת החדשה, הנעדרת מן הדת, הלא היא מסורת שמחת הבת (בריתה, בלשוננו), זו שלא זכיתי לה. אך קריאה בספר "קבלת פנים" (ידיעות אחרונות ומכללת עלמא) שינתה לחלוטין את השקפתי. גיליתי שאני, כמו רבים, מדחיקה ומתעלמת משאלות מהותיות הקשורות בזהות שלי ושל החברה אליה אני משתייכת.
"קבלת פנים" מלכד טקסטים של כותבים מתחומים שונים (פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, יהדות ושות'), המתייחסים אל ברית המילה ושמחת הבת מנקודות מבט שונות - אישיות, מסורתיות ומחקריות. הספר הזה אינו חביב כפי שהוא מציג את עצמו. על גב הכריכה התכולה נכתב: "כיצד נערוך קבלת פנים לתינוקת שלנו... מה מלמדת ההחלטה על אופי הטקס שנערוך לתינוק ..." וכו'. נראה קצת כמו מדריך מסורתי לחילוני המפגר.
אמנם יש בספר לא מעט אופציות ופרשנויות על טקסי תינוקות והמצוות והמקורות הקשורים בהם, אך לא באלה כוחו. יסלח לי השם, אבל וריאציות על ברכת ההורים, כיסא אליהו וברכת שהחיינו ממש לא מעניינות אותי. חזרתי בי - כחילונית, לא נראה לי שצריך מדרש או קובץ מאמרים כדי לדעת שהולדת תינוקת אינה פחותה מהולדת תינוק. פשוט עושים מסיבה. הרי לא מדובר פה (סליחה על הצרפתית) על כריתת דגדגנים.
גדולתו של הספר היא דווקא בטיפול בטקס הזכרי, ובכך שהוא מעלה על סדר היום שאלות שאינן נפוצות בשיח הציבורי: האם ברית המילה היא תיקון או הטלת מום בגוף? האם פעולה זו מביאה לנזק בלתי הפיך? מדוע חילונים ממשיכים למול את ילדיהם, ומה גורלו של מי שבוחר אחרת? האם הסרת העורלה פוגמת בעוצמת ההנאה המינית? האם היא יכולה להיתפס ככריתת איבר מגופו של אדם בלי לשאול לרשותו? והאם באמת שונה כל כך המילה הגברית ממילת הנשים בחברות שנחשבות בעינינו לפרימיטיביות?
מדהים לחשוב שדווקא טקס מיתי ופגאניסטי כמו הברית, קיצוני עד כדי טירוף, כזה שמותיר חותם על הבשר, מוחזק עדיין בעיני הרוב הישראלי המוחלט כמגשר על כל השסעים והפערים הדתיים והעדתיים בחברה הישראלית. גם בקרב חילונים, אתאיסטים, אפיקורסים, כופרים וליברלים מן הזן הנאור ביותר ייחשב ילד שאינו נימול לזר ומוזר.
הספר מציג מבחר עובדות מרתקות על התפתחות המילה. בזמן הקריאה מתבהר כיצד חברות שונות לאורך ההיסטוריה העניקו למילה משמעויות והסברים שונים: אם בכדי למנוע אוננות במאה ה-19, או, כדברי הרמב"ם, "מיעוט תשמיש והחלשת האבר הזה כדי שימעט בפעולה ויתאפק ככל האפשר", או כנגד עין הרע, או, בחברה שלנו, "בשביל הבריאות" (הרי הרפואה המודרנית משמשת אצלנו פעמים רבות כמיתוס מכונן), וזאת למרות שאין שום עדויות חותכות לכך שהחיתוך הזה אכן בריא.
חלק מהכותבים מקבלים את ברית המילה, אחד מהם מציע טקס ברית שאינו מכיל את חיתוך העורלה (חנוך בן-ימי), ורק אחד מספר על החלטה לא למול את בנו (רני כשר). אחדים מהכותבים מספרים על כאב ולבטים. על השאלה מדוע אנחנו ממשיכים לעשות את זה, הם נותנים כמה תשובות חלקיות ובעיקר תשובה אחת: כדי להיות שייך, כדי שהילד לא יצטרך להרגיש חריג כשהוא משתין בגן או מתקלח בצבא.
עד כאן מגיעה התעוזה שברוחו הכללית של הספר וכאן מתגלה בוסריותו ובוסריותה של החברה ממנה הוא צמח. נותרת השאלה - מדוע המילה היא סימן קבלה חשוב כל כך לחברה הישראלית החילונית הגברית, עד כדי שנוכחותו של ערל בה היא בלתי נסבלת? האם הקזת הדם הקטנה הזו היא כריתת ברית עם הקזת הדם הגדולה שמחויב בה כל זכר ישראלי בבגרותו? הספר "קבלת פנים" מהווה, אם כן, צוהר מרתק אל שיח רחב יותר שראוי שיתקיים במרחב הישראלי.
מיט לוף
10.11.2002 / 9:51