הקולנוע הישראלי זוכה ליוקרה מיידית, וכזאת שמעולם לא היתה לו, על הפקת מלודרמות ממוקדות בתוך עצמן, כאילו סביב להן אין אלא שדות תות לנצח. דנה גילרמן ("הארץ", 6.11.2002) מציגה תמונה חד מימדית של שדה האמנות: האמנים נשאבים אל הממסד, נעשים פטריוטים יותר, מרדנים פחות, משוכללית טכנית יותר, חסרי נשמה. את התפקיד הקלאסי של האמנות כמורדת ומציעה אלטרנטיבה חברתית, מניחים לאלו המופיעים בבלקוני או באתרים אינטמיים אחרים, ומתעלמים מהם. התיאטרון מציג קומדיות קטנות ממוקדות בתוך עצמן ומחזות-זמר גדולים מהחיים. הארי פוטר מלך העולם. המופעים הפופולריים בטלוויזיה הם שירי מולדת ופספוסים. שירי מולדת למען לכידותו של העדר ופספוסים לפורקן המתח המצטבר. "זה לא קורה לי", אומר המתבדר, "זה קורה להם, בטלוויזיה". יש תמורה לאגרה. שירי מולדת תמורת אבטלה. פספוס תמורת פיגוע.
הגנרלים מבטיחים מלחמה במזרח התיכון, איומה יותר מהמלחמה בפלסטינים, ובאותה נשימה הם אומרים "ישראל ערוכה לכל איום", כלומר, אנחנו בצרות. והישראלים אדישים. מה עושה אותם אדישים? שתי סיבות אפשריות (ואולי יש עוד):
1. הישראלים מבינים שלסדאם חוסיין אין כוח צבאי שעלול לסכן את שלומם. כלומר, הכותרת "מלחמה בטרור העיראקי", יודעים הכל, היא סיסמה שקרית, שמאחוריה עומדת המשאלה האמריקאית להשתלט על מאגרי הנפט השניים בגודלם בעולם. מאות אלפי בני אדם עלולים למות במהלך המרושע הזה, אבל הישראלים אדישים. זה לא בדיוק מגרד להם אפילו בקצה הזין. אחר כך מתאספים בעצרות יום השואה ומזכירים לעולם כולו את אדישותו בעת שמיליונים הלכו למשרפות באירופה הנאצית, אבל כמובן, מיד יש להוסיף, להרגעת הרוחות: איך אפשר להשוות.
2. השנתיים האחרונות היו מהלך שלטוני מחושב להתשתו של האזרח הישראלי. הגנרל הישראלי הכריז "מלחמה בטרור" ויצא למלחמה בפלסטינים, למען חזון ארץ ישראל השלמה מהים ועד הנהר, מהפרת והחידקל ועד נהר מצרים. אחרי שנתיים מתישות של פחד וכעס, הישראלי החדש מחונך למשעי: "תעשו מה שאתם רוצים. לי כבר אין כוח, אין לי כוח לפחד ואין לי כוח לכעוס. אם נמות - נמות. מה זה כבר משנה? לפחות נמות עם שיר מולדת על דל שפתינו ופספוס אחד נוסף בטלוויזיה". הגנרל אינו זקוק לפתק ההצבעה שלנו. אדישותנו תספק אותו בהחלט.
* המאמר מתפרסם בקבוצת הדואר האלקטרוני של תיאטרון החדר
לא שמים קצוץ
10.11.2002 / 10:00