20 שנה לאלבום "OK Computer" של רדיוהד

חלונות 97: "אוקיי קומפיוטר" של רדיוהד נולד בלי רוח חיים

האם האלבום המהולל ביותר של רדיוהד הוא בעצם כיסוי תחת למחסום יצירה עמוק שנפל על הלהקה אחרי "The Bends"? רועי בהריר סבור שבהחלט כן וכי מדובר באלבום חלול. פרויקט 20 שנה ל"אוקיי קומפיוטר", מתחילים ברע

  • OK Computer
  • רדיוהד
רועי בהריר פרל
(צילום: אימג'בנק - Getty Images)

דמיינו לרגע שני מטופלים במחלקה פסיכיאטרית סגורה. האבחנה לגבי שניהם היא דיכאון קליני, רק שהראשון סובל גם פה ושם מהתפרצויות זעם, זורק חפצים ומתעלל באחיות, ואילו השני מכונס בעצמו ואדיש למתרחש סביבו. למי לדעתכם יש סיכוי גבוה יותר להאריך ימים? אם אמרתם לעצמכם עכשיו בלב "הראשון, נו", אתם צודקים: כעס, זעם ואגרסיה הם צורות הבעה של חיות, של רצון לחיות. המטופל הראשון, "The Bends" שמו, באמת מגיע לשיבה יפה ובנקודות מסוימות (נאמר, "Just", מרסק הביצים) אפילו נשמע לא רע גם היום, 22 שנים אחרי. אם אמרתם לעצמכם עכשיו בלב "השני, נו", אתם טועים בגדול: "אוקיי קומפיוטר", המטופל השקט והאפאטי - לא שרד את מבחן הזמן. הוא מת.

מדוע אני מבשר זאת סתם כך, כמעט כבדרך אגב, בלי טקס רב רושם כראוי לאלבום רב רושם שכמותו? מפני שהוא מת כבר לפני 20 שנה. למעשה, ככה הוא נולד. בלי רוח חיים. לזכותו אפשר אולי לומר שהוא באמת נשמע כמו כניעה של רוח האדם למכונה (המחשב שרדיוהד מצייתים לו עם "אוקיי"), רק שהכניעה הזאת מתורגמת בידי הלהקה ל-12 שירים חיוורים, אדישים, מנותקים ועצובים, אבל לא במובן המעציב של המילה, אלא בזה המשעמם, העמום והמותיר את המאזין בתחושה של ריקנות חסרת ערך רגשי או אינטלקטואלי.

עוד באותו נושא

"OK Computer" של רדיוהד בן 15: העטיפה שמשלימה את החזון

לכתבה המלאה
יללות שבר מאותגרות תדר. תום יורק צילום: אימג'בנק - Getty Images)
קשה מאוד לחוש חיבה כלפי מי שמודיע לך על סוף התקופה היפה בחייך - תקופה שבה אנשים חייכו, קפצו ולבשו מיזעים צבעוניים של "פילה" - ולכן מי שהלכו שולל אחרי האפוקליפסה הפומפוזית שהוצגה ב"אוקיי קומפיוטר" היו בעיקר ילידי 1980 ואילך

"אוקיי קומפיוטר" הוא אלבום קפוא מבחוץ (העטיפה עם האווירה המושלגת) וחלול מבפנים. אין בו רגעים של קתרזיס, כאלה שמסיעים למאזין האומלל לפענח את הפשר, את העניין, של הדיכאון הקיומי שנפרש לאורכו. הגיטרה של ג'וני גרינווד מייצרת רעש לבן ואמורה כנראה לחולל טראנס, אבל בהיעדר לחנים סוחפים ובשילוב עם יללות השבר מאותגרות התדר של תום יורק, היא מזכירה יותר שיט בירקון: מדיטציה, אבל מבאסת. גם הטקסטים ה"מהורהרים" של יורק, כלשון המבקרים המשתפכים - או המקושקשים, כלשוני - מחזקים את התחושה הכללית שסיפור המסגרת של האלבום אודות ניצחון המחשב על האנושות הוא בסך הכל כיסוי תחת למחסום יצירה עמוק שנפל על תום יורק מיד אחרי היציאה של "דה בנדז".

הכיף נעדר לחלוטין מכל האלבומים של רדיוהד - שלא לדבר על ההומור - אבל ב"אוקיי קומפיוטר" זה קיצוני במיוחד: האלבום, שיצא בשנת 1997, ממש עם תום עידן הבריטפופ, כאילו מבשר לעולם על סוף המסיבה. כן, רדיוהד חשו עצמם באותה תקופה גדולים, הרואיים והוריים עד כדי כך. קשה מאוד לחוש חיבה כלפי מי שמודיע לך על סוף התקופה היפה בחייך - תקופה שבה אנשים חייכו, קפצו ולבשו מיזעים צבעוניים של "פילה" - ולכן מי שהלכו שולל אחרי האפוקליפסה הפומפוזית שהוצגה ב"אוקיי קומפיוטר" היו בעיקר ילידי 1980 ואילך. אנשים שהיו בני 17 (לכל היותר) כשהאלבום יצא. הם לא ממש גדלו על בריטפופ, אלא יותר ספגו אותו דרך אחיהם הגדולים וחיפשו הגדרה עצמית חדשה.

"אוקיי קומפיוטר" סיפק להם אחת כזאת. ליתר דיוק, הוא האכיל אותם בכפית עם אחת כזאת, אבל הם קנו את זה - ולו רק מפני שעדיין היו צעירים מכדי להבדיל בין יומרנות, מניפולציה זולה ודמגוגיה טינאייג'רית עמוסת קלישאות למוזיקה טובה. הנערים האלה גדלו, התפתחו, החכימו ובמקרים רבים גם הפכו למבקרי מוזיקה - אבל קרוב לוודאי שמעולם לא עסקו בפועל באחת כזאת. המון אנשים קנו את "אוקיי קומפיוטר", אבל אף אחד מהם לא הקים להקה. כחלק מהדיכאון הכללי שהאלבום השרה, הוא גם דיכא כל רצון מהסוג הזה. הרי מה הטעם להקים להקה אם בסוף זה יוצא כל כך משעמם וחסר צורה? נכון, אין טעם, אבל את ההערכה ל"אוקיי קומפיוטר" קשה לאדם ש"גדל על" האלבום הזה לזנוח אותה עם בגרותו, כשם שקשה לאדם להיפרד מרוב מגדירי הזהות שלו מגיל הנעורים. לכן, כשאדם כזה נחשף לביקורות כזאת, הוא בהחלט עשוי להיפגע. לא נורא. יעבור לו.

במקרים רבים, האנשים האלה פשוט האמינו למה שכתוב בעיתונים ובאינטרנט. המון דברי שבח נכתבו לאורך השנים על "אוקיי קומפיוטר" - אחד האלבומים המוערכים והמעוטרים בהיסטוריה של הרוקנ'רול - ועל כמה מהם אשמח להתעכב רגע. הנה.

עוד באותו נושא

"OK Computer" של רדיוהד בן 15: שיר אחרי שיר

לכתבה המלאה
גיטרה שמייצרת רעש לבן ואמורה כנראה לחולל טראנס. ג'וני גרינווד (צילום: אימג'בנק - Getty Images)

1. "'פרנואיד אנדרואיד' (הסינגל הראשון שיצא מהאלבום) הוא יצירה אפית, מורכבת ומלאת ייסורים"

השיר המוזר והאכזר הזה בהחלט מורכב (משלושה-ארבעה שירים שהוטלאו זה לזה באופן מאולץ) ותום יורק בהחלט נשמע בו מיוסר, אבל המורכבות שלו חסרת כל הצדקה קומפוזיטורית וקונספטואלית (לא, זה לא ה-"Bohemian Rhapsody" של רדיוהד, זה סתם מסורבל). בנוסף הייסורים שבו לא מגיעים בסופו של דבר לפורקן כמו בשיר רוקנ'רול טוב, אלא חופרים את עצמם לעומק, בתוך הבוץ, וגורמים למי שמקשיב להם להרגיש כמו חתול על קטמין (לא להרגיש כלום).

2. "'אוקיי קומפיוטר' הוא ה'דארק סייד אוף דה מון' של עידן המידע"

זה נכון מאוד, אבל בהחלט לא מחמאה. גם "אוקיי קומפיוטר", כמו "דארק סייד", סובל מרצינות עודפת, מאוברדוז של חשיבות עצמית ומרצון עז של הלהקה שחתומה עליו להגיד משהו גדול על העולם. שניהם מרגישים כאילו אלוהים בכבודו ובעצמו מנסה לתקשר עמנו. ושניהם עושים את זה בעזרת חפירות לא מתקשרות. במיוחד רדיוהד. את הטקסטים של פינק פלויד לפחות אפשר להבין, פה ושם. לאלה של רדיוהד צריך להקשיב המון פעמים כדי להבין שאין בהם כלום. ולהקשיב המון פעמים להצקות אנטי מוזיקליות כמו "Exit Music", למשל, זה בפירוש לא עניין זה מה בכך עבור מערכת העצבים האנושית.

3. "תום יורק משמיע באלבום זעקה מטלטלת של קיום אנושי"

כן, ממש. תום יורק ממטיר כאן קלישאות נעורים בקצב שרק אביב גפן, מעריצו הגדול, מסוגל לעמוד בו. בשיר "Subterranean Homesick Alien" (פראפראזה על "Subterranean Homesick Blues" של בוב דילן) הוא מבקש מחייזר שיחלץ אותו מהעולם המנוכר שהוא חי בו, כך שיוכל לתצפת עליו מגבוה מבלי להיות נוכח בו. כמה יהיר, ככה ילדותי. אפשר להתחבר לזה בגיל 14, כמובן, אבל החל מגיל 20 אדם נורמטיבי כבר אמור להבין שמדובר בקיטש נוראי. "הורידו את הממשלה", מיילל יורק בסינגל המרדים "No Surprises", "הם לא, הם לא מדברים בשמנו". נכון מאוד. ואגב, אנחנו גם דור מזוין. "תהרגי אותי, שרה", הוא מייבב ב-"Lucky", "תהרגי אותי באהבה". תרשו לי לנחש: זה השיר שנינט הכי אוהבת באלבום.

4. "'אוקיי קומפיוטר' הוא לבטח אלבום הרוק הכי טוב שיצא בשנת 1997"

רחוק מזה. "I Can Hear My Heart Beating as One" המופתי של יו לה טנגו היה הרבה יותר משוכלל, חדשני ופורץ דרך ממנו - מה שאפשר להגיד גם על "Homework" של דאפט פאנק, על "Cherry Peel" של אוף מונטריאול, על "Radiator" של סופר פרי אנימלז ואולי אפילו, ברמה מסוימת, על "Nimrod" של גרין דיי. להבדיל מהאלבומים הנ"ל שהציגו הצעות של ממש לשינוי סדר היום המוזיקלי, "אוקיי קומפיוטר" בעצם לא בישר כלום. הוא רק היה עמוס בתובנות שטחיות על החיים בעידן המודרני שנדחפו לגרון של המאזין במשפך לפיטום אווזים. השם של האלבום, המשפט בתוך החוברת שכאילו נלקח מתוך מדריך לעזרה עצמית, הדקלום ב-"Fitter Happier" שנאמר בקול ממוחשב - הכל מאוד קלישאי, מאוד לעוס ומאוד מכוון לטינאייג'רים. מה שמדכא פה באמת זה לא המסרים כשלעצמם, אלא העובדה שהם מנוסחים ברמה של מתבגר מחוצ'קן (ולא ממש חכם) אף על פי שיורק כבר היה כמעט בן 30 כשהאלבום יצא. פתטי.

5. "'אוקיי קומפיוטר' בישר את השתלטות המחשבים על חיינו"

נו באמת. קראפטוורק ("Pocket Calculator, Computer Love"), גארי ניומן ("Metal"), דיבו ("Blockhead") ופראנס גל ("Computer No. 3") ועוד המון אחרים דיברו על זה הרבה לפני רדיוהד. ב-1997 אמנם הייתה רלוונטיות מחודשת לעיסוק בנושא, נוכח כניסת האינטרנט לשימוש המוני, אבל רדיוהד ממש לא המציאו את הגלגל. הם רק בנו אותו מחדש, כך שיהיה כמה שיותר איטי, חורק ומעצבן. הצליח להם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully