נושאים חמים

אפילו בר רפאלי לא הצליחה להרוס: אירוסמית' העיפה את תל אביב לשמיים

תחת הנהגתו של סולן לא אנושי בן 70, ועם אנרגיות שמספיקות כדי להטעין 50 אלף איש, שום דבר לא יכול היה לקלקל לאירוסמית' הופעה בלתי נשכחת בתל אביב: לא רשימת השירים המעט תמוהה, לא האוקטבות הגבוהות שבוגדות בטיילר ואפילו לא האובססיה לדוגמנית ישראלית אחת

צילום: אבי כהן

אם אתם בין 50 אלף המאושרים שהיו אמש (רביעי) בהופעה של אירוסמית' בפארק הירקון בתל אביב, יש סיכוי סביר מאוד שהגב התחתון כואב לכם בזמן שאתם קוראים את השורות האלה. סביר להניח שגם השרירים ברגליים עדיין תפוסים. זה בסדר, זה בסך הכל אומר שאתם אנושיים. באמצע שבוע העבודה נאלצתם להילחם בפקקים, למצוא חניה, ללכת ברגל, לחפש את שער הכניסה שלכם, להידחס בין עשרות אלפי ישראלים, ואז לעמוד במשך שלוש שעות (וזה במקרה הטוב) במקום אחד בלי לזוז. זה ממש טבעי אם תחושו עכשיו באי נוחות פיזית קלה, ואפילו הגיוני אם עדיין קצת מצפצפות לכם האוזניים – היי, אתם רק בני אנוש. זה בולט בעיקר מול העובדה שאירוסמית' מונהגת על ידי סולן לא אנושי. אין שום סיכוי לראות את סטיבן טיילר מרחף על הבמה בהופעה חיה, צורח בהתלהבות ומעיף 100 אלף ידיים לאוויר, ולא לצאת בהרגשה שצפיתם במשהו שפרץ את גבולות האנושיות. יש לזכור, כשסטיבן טיילר נולד, מדינת ישראל עדיין לא הכריזה על עצמאות. כן, הוא עד כדי כך מבוגר. תחשבו על זה כך, שלוש שנים לפני שסטיבן טיילר נולד, היטלר עדיין היה קנצלר גרמניה.

והאמת, העובדה הזאת מספיקה. אין באמת צורך לכתוב ביקורת על הופעה של אירוסמית'. עצם החוויה של לראות להקה בסדר הגודל הזה, שאין מספיק סופרלטיבים כדי לתאר את ההיסטוריה שלה (אבל אם חייבים, נזכיר שמדובר בלהקה האמריקאית השנייה המצליחה ביותר אחרי האיגלז) מספיקה בשביל לתת להופעה ציון של חמישה כוכבים. מי שהיה לא יכול היה שלא לצאת עם חיוך על הפנים, ומי שלא היה, ואוהב את המוזיקה של הלהקה, יכול רק להתאכזב שהוא לא הצליח להשיג כרטיסים מראש למופע שכל הכרטיסים אליו נמכרו מראש.

אירוסמית' בתל אביב (דרור עינב)
44 שנים על הבמות. סטיבן טיילר וג'ו פרי (צילום: דרור עינב)

כל זה לא אומר שקיבלנו הופעה מושלמת, רחוק מכך למעשה. אבל לפני שמדברים על המוזיקה המדהימה, האווירה המעט מאכזבת, הסטליסט הבלתי מאוזן בעליל וגם האזכורים התכופים מדי של בר רפאלי – צריך לזכור שמדובר בנס לכל דבר. ואולי למעשה השתלבות של כמה נסים. אין עוד להקת רוק, וספק אם תהיה כזאת בעתיד, שהצליחה לשרוד 44 שנים עם אותו ליינאפ. אותם חמישה מוזיקאים שהקליטו את אלבום הבכורה של אירוסמית' ב-1973 עמדו אתמול על הבמה בתל אביב. זה די מטורף כשחושבים על זה. כמה אנשים אתם מכירים 44 שנה? כמה אנשים בחיים שלכם אתם חושבים שתצליחו לסבול ברמה יומיומית של נסיעות ברחבי העולם, שינה במטוסים, אוטובוסים ובתי מלון למשך 44 שנה? אין להקות שמחזיקות כל כך הרבה שנים יחד, ואם יש כאלה – זה כנראה בגלל שלא מדובר באמת באותה להקה. אם הנס הזה לא מספיק, נזכיר שכמעט כל חברי הלהקה היו מכורים לסמים קשים ואלכוהול, התמכרות שסיפקה להם חומר לכתיבה והזינה לא מעט את המוזיקה שלהם בסבנטיז ובאייטיז, אבל גם כמעט גרמה למותם של מנהיגי הלהקה – ג'ו פרי וסטיבן טיילר – שעד היום מוכרים בכינוי "הטוקסיק טווינז", התאומים הרעילים. זה נס שהם בכלל חיים, וזה שהם פעילים ועדיין מסוגלים להחזיק סט של הופעת רוק בגילם – זה, בהיעדר מילה טובה יותר, פלא.

אירוסמית' בתל אביב (דרור עינב)
להחזיק הופעת רוק בגילם זה נס (צילום: דרור עינב)

למשך יותר משעתיים, סטיבן טיילר וג'ו פרי, מגובים בגיטריסט הוותיק בראד וויטפורד, הבסיסט טום המילטון והמתופף הבלתי נגמר ג'ואי קריימר, פינקו את הקהל הישראלי בטעימות ממה שהפך אותם לאחד מהרכבי הרוק הפופולריים והמצליחים ביותר בהיסטוריה של הרוק. זו לא רק המוזיקה, שעדיין נותנת בראש כמו לפני עשרות שנים, אלא כל השטיקים הקטנים שמבדילים את אירוסמית' משאר החיקויים. כשרואים את טיילר מסתובב ברחבי הבמה הענקית עם מעמד המיקרופון שמכוסה בצעיפים, קשה שלא להיזכר בחיוך במערכון הקלאסי של "עולמו של ווין" בו טום הנקס מגלם את דמותו של עובד במה של אירוסמית', שתפקידו לקשור צעיפים למיקרופונים של טיילר. יותר מעשרים שנה אחרי המערכון הזה, ועדיין באירוסמית' מקפידים על הפרטים הקטנים שהופכים את ההופעה שלהם ליותר גדולה מסך השירים שלה.

ומדובר בסופו של דבר בפרטים קטנים, מכיוון שאין צורך במופעי פירוטכניקה ענקיים, או רקדניות ליווי, או כל דבר אחר שיגרום לקהל להסיר את העיניים מטיילר – תופעת טבע ייחודית. שום דבר בהתנהגות או במראה החיצוני שלו לא מסגיר שמדובר בגבר בשנה ה-70 לחייו. הוא אמנם לא "זז כמו ג'אגר" באותה אינטנסיביות של פעם, אבל זה לא מוריד לרגע מכמות האנרגיה התזזיתית שהוא מפזר על הבמה ולאורך הקטווק הארוך, שמהווה את ביתו לאורך רוב המופע.

הקול של טיילר והגיטרה של פרי שמורים באופן מוקפד כמעט כמו המראה החיצוני שלהם. למרות כל הנפילות לסמים, בסופו של דבר מדובר בצמד מקצוענים ברמה הגבוהה ביותר. ניתן היה לראות את זה בכך שכמעט לאורך כל המופע טיילר לא הפסיק לתת הוראות (לפעמים בכעס של ממש) לכיוון אנשי הסאונד. הקול של טיילר עדיין חזק, ו"הדילן של הצרחות" עדיין יכול לצרוח ולקרוע את עור התוף של 50 אלף איש בקלות – אבל נראה שהגיל כן פגם במנעד הרחב שהיה לו. דווקא בבלדות כמו "Dream On","Cryin'" ו-"I Don't Want to Miss a Thing", ניכר שקולו של טיילר בוגד בו, והוא נחלץ לא פעם מזיוף על ידי שינוי המקצב הווקלי, או ירידה בחצי טון. אין ספק שהניסיון שהוא צבר באלפי הופעות הצליח למנוע ממנו מבוכה גדולה יותר במקרים האלה.

אירוסמית' בתל אביב (דרור עינב)
מוט המיקרופון עדיין מעוטר בצעיפים (צילום: דרור עינב)

לפעמים הדברים הכי טובים בחיים קורים בהפתעה, כנגד כל הסיכויים, ולפעמים דברים שקורים במקריות שכזאת דווקא מתגלים להיות די מבאסים. אין לזה חוקים קבועים. אחד מהדברים הבלתי מתוכננים האלה התרחש בשנת 1975, כשאירוסמית' כבר החלה לצבור קהל מעריצים קטן באזור בוסטון. הלהקה התפרסמה בעיקר בזכות סגנון ההופעה הסוער של טיילר, שהזכיר במכוון או שלא, את הסגנון של מיק ג'אגר מהרולינג סטונז – אלא שהלהקה עדיין לא הצליחה באמת לפרוץ קדימה, ובעיקר התפרנסה מהופעות חימום ללהקות אחרות.

אחרי שחברי הלהקה סיימו להקליט את רוב שירי האלבום השלישי שלה, "צעצועים בעליית הגג", הם הרגישו שלמרות שמדובר באלבום הכי טוב שהם הקליטו עד כה, חסר בו השיר שיגרום להם לפרוץ, ולהיות ללהקה מצליחה בפני עצמה. טיילר נזכר בריף גיטרה שהגיטריסט ג'ו פרי השתעשע איתו בסאונד צ'ק באחת ההופעות, והם החליטו לנסות לכתוב מילים לשיר. אחרי כמה ניסיונות הם נתקעו והחליטו לוותר. הם הלכו לקולנוע וצפו בסרטו של מל ברוקס "פרנקנשטיין הצעיר". באחת מהסצנות הזכורות מהסרט, דמותו של איגור (מרטי פלדמן הי"ד) ביקשה מדמותו של הדוקטור (ג'ין ווילדר זצוק"ל) ללכת אחריה ("Walk This Way", שניתן להבין גם במשמעות של "לך כמוני"). איגור מתחיל ללכת קדימה ולצלוע, והדוקטור הולך אחריו ומחקה את הצליעה שלו. חברי הלהקה התפקעו מצחוק, ואז גם עלה להם הרעיון לשיר.

אלה יהיו המילים הכי טובות שסטיבן טיילר יכתוב בחייו, כאשר ניסיונו כמתופף עזר לו לבנות את הקצב המדויק של המילים, אותן הוא שר בצורה מהירה, כאילו יצאו ממכונת ירייה. בלי להתכוון, סטיבן טיילר ניסה לכתוב שיר רוק כבד, ובטעות קצת המציא את ההיפ הופ. 11 שנים מאוחר יותר, שלישיית הראפרים Run D.M.C ישלבו כוחות עם פרי וטיילר כדי להקליט גרסת "ראפ-רוק" לשיר. הגרסה המחודשת לא רק הפילה את החומה הלבנה הבלתי נראית והחדירה את הז'אנר לתוך הזרם המרכזי, אלא גם עזרה להחיות את הקריירה של אירוסמית' והחזירה אותם לקדמת הבמה אחרי שנים שבהם חבריה היו בעיקר סגורים במכוני גמילה. המון דברים קטנים ומקריים, שאם לא היו קורים, אירוסמית' לא הייתה מופיעה אתמול בתל אביב.

אירוסמית' בתל אביב (דרור עינב)
דווקא הראפ המציא את אירוסמית מחדש (צילום: דרור עינב)

לפעמים זה הפוך, ודווקא הדברים שידועים מראש עלולים לבאס. כך למשל רשימת השירים של ההופעה אמש, שנקבעה מן הסתם מראש. הלהקה החליטה לזנוח כמה מהבלדות הכי אהובות שלה ("Angel" ו-"Amazing", למשל, שאהובים על הקהל הישראלי, נשארו בחוץ), וגם העדיפה לשכוח מכמה מהשירים הכי מלהיבים שלה ("Shut Up And Dance", "Pink", "Jaded", "Eat The Rich" ועוד). זה בסדר, ללהקה עם כל כך הרבה להיטים יש מספיק שירים בשביל להחזיק סט חזק וגם להשמיט כמה קראוד פליזרים.

אלא שאירוסמית' החליטה לפתוח את סיבוב הופעות הפרידה שלה בתל אביב עם סטליסט שהורכב מ-19 שירים, מתוכם שניים (!) רצופים (!!) הם קאברים (!!!) של פליטווד מק (!!!!). עם כל הכבוד לרצון של הלהקה לחלוק כבוד לבלוז הבריטי של הסיקסטיז שהיווה לה השראה בתחילת דרכה, קשה היה שלא לשים לב שהקהל עבר לעשות סלפי ולהתעדכן בשמלה של מירי רגב בפסטיבל קאן בחלק הזה של הערב. בהמשך ביצעה הלהקה עוד שני קאברים, ויחד עם בחירת שירים תמוהה מהסבנטיז (אף שיר מ-"Rocks", ככל הנראה האלבום הכי טוב שהקליטו אי פעם) גרמו ליותר מדי חלקים מתים בערב שיכול היה להיות מרים לכל אורכו.

אירוסמית׳ בפארק הירקון בתל אביב (דרור עינב)
בזמן הקאברים לשירי הסבנטיז, הקהל איבד עניין (צילום: דרור עינב)

נראה שיותר מהכל, אירוסמית' צריכים להתרכז במה שהם עושים הכי טוב: רוקנ'רול. מילים לא מובנות שטיילר ניסה לדקלם בעברית (בין השאר: "מזל טוב" או "איים דוינג עלייה") לא באמת גורמות לשוחרי הרוק הישראלים להתלהב כמו ריף גיטרה טוב. כך גם הסרטון המשונה של ג'ו פרי עומד עם גיטרה בכיכר רבין שהוקרן על מסכי הענק, או הכיתוב "תל אביב: הקהל מספר 1" על רקע סרטונים של חברי הלהקה מטיילים ב... ירושלים. דווקא הכיתוב המשעשע על החולצה של טיילר - "גאנז אנד מוזס" – היווה קריצה מספיק חביבה לקהל המקומי בלי יותר מדי מאמץ.

ובכל מקרה, אחרי עשרות שנים על הבמות, נראה שאירוסמית' יודעים בדיוק איך הם רוצים שסיבוב הופעות הפרידה שלהם (בהנחה שהוא באמת כזה, כפי ששמו מרמז) ייראה. ובסופו של דבר, גם אם ניתן היה לבנות מופע מהודק יותר, קשה לצאת מאוכזבים מהפארק אחרי יותר משעתיים של מוזיקה ברמה הגבוהה ביותר, שמבוצעת על ידי שועלי קרבות ותיקים, שיודעים לעשות את העבודה גם בערב לא מושלם שלהם.

אירוסמית׳ בפארק הירקון בתל אביב (דרור עינב)
יודעים לספק את הסחורה גם בערב לא מושלם (צילום: דרור עינב)

ולסיום אי אפשר שלא להתייחס לפיל שבחדר. עניין בר רפאלי, שסוקר בהרחבה בתקשורת ביממה האחרונה, יצא מכל פרופורציות והלוואי שיכולתי שלא להתייחס אליו – אבל כשסטיבן טיילר מזכיר את שמך מספר מגוחך של פעמים לאורך הערב, זאת כנראה תופעה. לא ברור מה טיב היחסים בין השניים, והאמת היא שזה גם לא באמת משנה. לאור טעויות תקשורתיות כאלה ואחרות בר רפאלי הפכה להיות דמות שנויה במחלוקת בציבור הישראלי, ולא נראה שזה מזיז לה יותר מדי – וזה דווקא ממש בסדר. נראה שהיא אישה מספיק חזקה להתמודד עם הביקורת, בין אם היא מוצדקת או לא. גם סטיבן טיילר ממש לא חייב דין וחשבון לאף אחד, ואם הוא רוצה להזמין מישהי לבמה ולתת ללהקה שהוא מתחזק כבר 44 שנה לחלוק את אור הזרקורים איתה, אף אחד לא יכול להגיד לו "לא".

אלא שאחרי הפעם שהוא הקדיש לה שיר ולא שם לב לקריאות הבוז שהחלו להישמע מחלקים נרחבים של הקהל, הוא המשיך לנסות להזמין אותה לבמה, ואז עוד פעם, בעקשנות בלתי מובנת. לבסוף הוא החליט לנטוש את מרכז הבמה ולעמוד בצד יחד עם הגברת הראשונה של הדוגמנות הישראלית, כדי שהיא תוכל להצטלם איתו לסשן סלפי ארוך, שאולי, כפי שפורסם, יהפוך לחלק מקמפיין פרסומי. נראה שטיילר שכח לרגע את החוק הראשון של אמנת הרוקנ'רול: אל תעשה "דווקא" לקהל שלך (ידוע במחוזות מסוימים גם כחוק "אל תהיה דוש"). נראה שמשהו כבה באותו רגע בקהל, ולמזלו של טיילר הוא שואו-מן מספיק מנוסה כדי להצליח להרים את הקהל שוב – אבל אם חוץ מהכאבים ברגליים נשאר לכם קצת טעם רע בפה, זה כנראה בגלל הרגע הקטן הזה, בו אחד מחלוצי הרוקנ'רול בגד בקהל שלו בשביל סלפי עם אישה יפה, ולא יותר.

אירוסמית׳ בפארק הירקון בתל אביב (דרור עינב)
לרגע אחד הוא שכח ש-50 אלף איש התכנסו כאן בשבילו (צילום: דרור עינב)

סטליסט

Let the Music Do the Talking
Young Lust
Cryin
Livin' on the Edge
Rag Doll
(Dude (Looks Like a Lady
Stop Messin' Around (קאבר לפליטווד מק)
Oh Well (קאבר לפליטווד מק)
Sweet Emotion
Seasons of Wither
Hangman Jury
Crazy
Baby, Please Don't Go (קאבר ל-Them)
I Don't Want to Miss a Thing
Janie's Got a Gun
Come Together (קאבר לביטלס)
Love in an Elevator


הדרן

Dream On
Walk This Way