אפשר להגיד דברים רבים על מירי רגב בכלל ועל השמלה שלבשה אמש בפתיחת פסטיבל קאן בפרט ואפשר להיות בטוחים שאכן, רבים עוד יגידו. אבל דבר אחד בטוח: לולא המהלך האופנתי-פוליטי שלה, ספק אם האירוע התרבותי הזה היה מגיע לכותרות בישראל.
קולנוע, כפי שלא מהסס להודות כל מפיק בינלאומי הנמצא בריביירה, הוא מניה שערכה בירידה מתמדת, ו"קולנוע ישראלי" כבר שנים אינו מותג אטרקטיבי במיוחד. השאלה כיצד בכל זאת לגרום לקהל להתעניין מחדש במסך הגדול היא אתגר שטובי בעלי המקצוע מתחבטים בו רחבי העולם ומירי רגב מצליחה פעם אחר פעם לעמוד בו. מי היה מדבר על פרסי אופיר לולא היא, ואיך פסטיבל קאן היה משתלט אמש על הפיד בלעדיה?
ובכל זאת, במקום להודות לה, נראה כי הפסטיבל העניש אותה אמש אותה, אותי, ואת כל מי שצפה ב"הרוחות של ישמעאל", התמוה ברצף הסרטים האיומים והנוראים שפתחו אותו בשנים האחרונות. כן, אפילו יותר מ"גרייס ממונאקו". כיוון שרגב תהיה בקאן רק יממה אחת והערב כבר תשים את פעמיה חזרה ארצה, זהו כנראה הסרט היחיד אותו תראה בריביירה, ומה חבל שדווקא עליו נפלה.
את הסרט ביים ארנו דפלשן, אחד הבמאים המוערכים בצרפת ומי שמסמל בצורה המובהקת ביותר את סוג העשייה הצרפתי המבוסס על סגנון אישי, אינטלקטואלי ואמנותי. בדרך כלל, הוא מתקין מעדני גורמה, אך לא הפעם. ניסיונו ליצור את עבודתו המורכבת עד כה, ולתאר את עולמו הפנימי הגועש של קולנוען הפוגש מחדש את אהובתו האבודה, הופך לעיסה מתישה, בלתי נסבלת לצפייה ולא קוהרנטית.
הקשקוש בלבוש הזה מאפשר לראשונה מפגש פסגה בין כמה מן השחקנים והשחקניות הטובים והטובות בדור הנוכחי של הקולנוע הצרפתי: מריון קוטיאר, שרלוט גינצבורג, מתייה אמלריק ולואי גארל. כל אלה, כרגיל, עושים עבודה מלאת מחויבות ותשוקה, אך מלבד סצנה בה אחת הגיבורות רוקדת לצלילי בוב דילן, אין ב"הרוחות של ישמעאל" ולו רגע יפה אחד.
דפלשן יצר לסרט שתי גרסאות, ובקאן הוקרנה הקצרה יותר. לפחות לפי כמה עיתונאים צרפתיים שצפו גם בזו הארוכה יותר, היא הרבה יותר הגיונית ושלמה, כך שאולי הבעיה טמונה בעריכה.
"הרוחות של ישמעאל" הוקרן מחוץ לתחרות. הסרט הראשון במסגרתה, "Loveless", הוצג לעיתונאים אתמול בערב. את הדרמה הזו ביים אנדריי זוויאגניצב, אולי בכיר במאי רוסיה בימינו ובטח זה שהכי מוכר לציבור הישראלי סרטיו, למשל "השיבה" ו"לוויתן", הוקרנו אצלנו מסחרית ובהצלחה לא מבוטלת.
גם עבודתו החדשה נרכשה להפצה אצלנו במהלך השנה הקרובה, וטוב שכך. בעוד "הרוחות של ישמעאל" מצליח להמאיס את הקולנוע על הצופים, "Loveless" מחזיר את האמון בו מחדש. אם להשתמש באוצר ביטויים מתוך השמלה של שרת התרבות: שמתם פתק בכותל וביקשתם סרט גדול? זוויאגניצב ענה כאן לתפילותיכם.
עוד נרחיב על הסרט, כמובן, עם הפצתו בארץ. בינתיים אפשר לומר בקצרה כי הוא מציג את סיפורו של זוג גרוש, הנדרש להתאחד מחדש כדי לחפש אחר בנו הנעדר, וזוויאגניצב מתאר זאת ביופי בלתי רגיל ובעוצמה קולנועית מלאת כוח ורגש. הוא גורם לנו לעקוב במתח אחר מסע החיפושים, עד שאנו מבינים כי השאלה האמיתית כאן אינה לאן נעלם הילד אלא למה זה קרה, והתשובה היא כי מי שמעולם לא קיבל אהבה, לא יידע להעניק אותה חזרה.
בניגוד ל"הרוחות של ישמעאל", שהתקבל באדישות מביכה למדי, "Loveless" זכה לתשואות ולציוצים נלהבים, והוא ללא ספק אחד המועמדים המובילים לפרסים בתחרות הרשמית של הפסטיבל.
מי שיחלק את העיטורים הללו הוא חבר שופטים בראשותו של פדרו אלמודובר ובהשתתפות וויל סמית, פאולו סורנטינו, ג'סיקה צ'סטיין ואחרים. אמש, כמיטב המסורת, הם קיימו מסיבת עיתונאים לרגל פתיחת הפסטיבל, שהפכה לפולמוס חריף סביב השאלה שהכי מטרידה כרגע את תעשיית הקולנוע: נטפליקס כן או לא?
כזכור, האירוע היוקרתי קיבל לשורותיו השנה שני סרטים של ענקית הסטרימינג, "אוקג'ה" ו"סיפורי מאירוביץ'". מהלך זה עורר את זעם התאחדות בתי הקולנוע בצרפת. הם מחו על כך שהפסטיבל מחבל להם בפרנסה ומעודד תוצרים קולנועיים שלא בהכרח תהיה להם הפצה מסחרית, ורוב הקהל מחוץ לריביירה יראה אותם אך ורק על המסך הקטן. בתגובה לכך, החליטו המנהלים בקאן כי מן השנה הבאה, כל מי שיעבור אצלם יידרש לבקר בהמשך גם במסכים הגדולים ברחבי המדינה.
סמית, לעומת זאת, לקח דווקא את הצד של נטפליקס - לא מפתיע בהתחשב בכך שאחד מן הפרויקטים החדשים שלו, הסרט "Bright", שייך להם. "נטפליקס עושה שירות גדול לקולנוע", אמר. "בזכותו, הבן שלי והחברים שלו רואים סרטים שאחרת לא היו מגיעים אליהם. זה גם לא פוגע בהרגלי הצפייה הקולנועיים שלהם. הם רואים המון נטפליקס ובכל זאת ממשיכים גם ללכת לקולנוע".
ולסיכום, אם לחזור לנקודת ההתחלה, עם כל הכבוד לשמלה של מירי רגב, התקשורת הצרפתית היתה עסוקה יותר בנוכחותם של שמות כמו אלמודובר וסמית על השטיח הגדול, לפחות נכון להבוקר. עם זאת, אפשר היה למצוא כמה ציוצים שהתייחסו אליה, ולא בחיוב.
כך, למשל, שארל אנדרלן, המפורסם בעיתונאים הצרפתיים שהיו שליחים בישראל, צייץ על הנושא באינפורמטיביות, ואחד הגולשים ענה לו "זו צביעות שבצרפת הוציאו את ה-BDS מחוץ לחוק, אבל מאפשרים פרובוקציות פרו-ישראליות כאלה". גולש אחר צייץ מיוזמתו "השמלה של רגב היא טרוריזם תרבותי".
היום, בכל מקרה, תשתתף השרה בטקס פתיחה נוסף וצנוע יותר של הביתן הישראלי בריביירה. לאחר מכן היא תעזוב את הפסטיבל, והוא ייאלץ להתחיל לדאוג ליחסי הציבור שלו בעצמו.
