התסרוקת על חשבון סחבק

השידורים החוזרים של "המלאכים של צ'רלי" שצופי הכבלים זכו להם לא מזמן, הביאו לדחיקתו של זכרון ילדות מתוק והוא הרצון להיות סברינה דאנקן. במקומו התנסחה לה ההכרה הרציונלית שהתרומה התרבותית העיקרית של הסדרה היא תסרוקת פארה פוסט. הרי בסופו של דבר מדובר בסדרה שהדבר היחיד שקבע בה את אופי העלילה היה הבגדים שילבשו הכוכבות. שום דבר מעבר לאקסטרווגנצה.

אקסטרווגנצה היא שם המשחק גם ב"המלאכים של צ'רלי" הסרט. קודם כל הבנות צריכות להיראות טוב - לא משנה מה הן עושות - והן נראות מצוין. קמרון דיאז היא המתוקה בנשים, דרו בארימור היא סגנית המתוקה בנשים (יש אסכולה שתטען שההיררכיה הפוכה) ולוסי ליו לא מתוקה אלא סתם פצצה. אי אפשר שלא לאהוב אותן. אז יש סיפור של טובות נגד הרעים שהוא קשקוש בלבוש, וקצת עניין של בנות ובנים שהוא קשקוש בלבוש, ורטרו, והרבה אקשן, והרבה צחוקים והומור עצמי, ואזכורים לאלף ואחת סרטים (החל ב"משימה בלתי אפשרית" שהסרט נפתח בספק הומאז' ספק התבדחות על חשבונו וכלה ב"נשק קטלני") ומה לעשות, גם פאתוס, אבל בעיקר הרבה תלבושות, איפור ותסרוקות. אז ברור שהסרט לא יכול לקחת את עצמו ברצינות. והקהל מת על תוצאה.

לכאורה הכל סבבה: קומדיית אקשן במשקל נוצה עם קאסט חינני (ביל מורי כבוזלי, איש הקשר של הבנות, הוא הברקת ליהוק). אבל יש בעיה של גימור, של חוסר הקפדה בעיגול הקצוות, כפי שבא לידי ביטוי בעיקר בקטעי האקשן. לא מספיק ללמד את הבנות כמה תנועות קונג פו ולתזמן ביניהן, להכניס קטע אלקטרוני מסיבי כרקע לקרב ולתבל בטכניקות מצלמה ועריכה א-לה ג'ון וו והאחים וושובסקי; אם אין היכולת ללטש את הכל לכדי (כמעט) שלמות, התוצאה היא קצת דה לה שמאטע – כאילו עשו את זה לא מתוך איזושהי יומרה אמנותית, אלא רק כי ככה אמורים לעשות היום אקשן, ככה יוצרים היום שובר קופות, ומה זה משנה אם אנחנו יודעים לעשות את זה כמו שצריך או לא. חבל, כי כל קרב באחד הפרקים של "באפי" – הקוטלת הקיק בוקסרית החתיכית - הוא הוכחה טובה לכך שלא חייבים להתחכם ויזואלית בשביל שהסצנה תהיה אלגנטית ואפקטיבית.

אולי זה קטנוני – כי הסרט בהחלט כיפי - ואולי זה עניין של סדר עדיפויות – האקשן במקום הראשון - אבל זאת הסיבה שבשעה שאנשים צייצו בהתלהבות ביציאה מהסרט אני התמרמרתי, מה שהביא להגדרתי כהורסת מסיבות. לא נורא, אני לא ממש רוצה להיות חלק מהמסיבה הזאת. במקום זה אשב בבית, אארגן עצומה לחזרתה של באפי למרקע או שאסמן עוד וי ברשימת הסרטים ההונג קונגיים של ג'ון וו. את הקפה המשותף עם המלאכיות, אם הן יסתובבו יום אחד בבניין מקסיקו, אני משאירה לשחר מגן.