את השיר "נשל הנחש" כתב מאיר אריאל על בן המנסה להתנתק מעולמו ומתפיסתו של אביו ולא שואב את האומץ לעשות זאת. אבא תמיד אומר לו שהעגלה נוסעת אין עצור, ואזהרת ההמשך ידועה: קפצת ממנה היום, חלפו שנתיים והנה נשארת מאחור.
ב"ב?ו?צ?'ה", הדרמה שכתב יוסף בר יוסף ושבוימה לאחרונה על ידי איגור ברזין לתיאטרון החאן, הבן דווקא קופץ מוקדם מהעגלה. לא חולפות שנתיים אלא רבע יובל, ובכל זאת הוא מנסה לעצור אותה ולעלות עליה. בוצ'ה (דודו בן זאב) יצא לפני 25 שנה בשאלה והתפקר לחלוטין. ללא הודעה מוקדמת הוא חוזר במפתיע לבית החרדי של אביו החולה אליהו (אריה צ'רנר), למורת רוחם של אחותו נעמי (עירית פשטן) ובעלה ניסן (יהויכין פרידלנדר). לטענתו של בוצ'ה, המניע שלו לחזרה הביתה היה שיחת טלפון שקיבל מהאב, אולם זה אינו מאשר כי אכן התקשר, מה שגורם לכל הנוכחים, כולל אליהו עצמו, לפקפק במניעיו האמתיים. אט אט מתקלפות השכבות ונחשפת האמת, לא רק זו של בוצ'ה, אלא של כל יושבי הבית.
בר יוסף, היום בן 84, כתב את המחזה בצל זיכרונות מילדות אמביוולנטית בירושלים של שנות ה-40. "גדלתי בין שני עולמות", סיפר. בחייו האמתיים היה זה דווקא אביו שניסה למצוא פרצות ולברוח מהעולם החרדי. דרך האב, שיצא לעשן בשבתות תוך שהוא ממלמל "אין אלוהים", גילה בר יוסף מתפקרים נוספים, בהם בעלה של דודתו, שחזר שנים לאחר מכן אל בית אביו. הוא גם זה שהיה מקור ההשראה לכתיבת "בוצ'ה".
הקונפליקט, כפי שניתן לנחש, אינו פוסח גם על אלה הרואים בעצמם שלמים באמונתם. בוצ'ה הוא נהנתן נואף וחוטא, אבל כל הנפשות בבית נושאים בתוכן נשמות אבודות. ניסן מתחיל לתהות מה יקרה אם יחמיץ תפילת מנחה אחת, בעוד האב אליהו מנסה לברר עם עצמו את יחסו לבוצ'ה ולמניעיו. השכנה הצעירה לאה (נועם שנהב) רואה בבוצ'ה מודל לחיקוי ולשחרור מכבלי העולם החרדי. לראשונה היא נתקלת בנוכחותו כשהיא נכנסת אל בית המשפחה ושומעת אותו שר במקלחת את "נשל הנחש", שכמובן נבחר שלא במקרה. "אני מכירה את השיר הזה", היא אומרת לתדהמתם של הנוכחים ומתחילה לשרוק אותו בעצמה. זוהי תמונה חזקה ומוחשית ביותר, שהופכת את הקלאסיקה של מאיר אריאל לגשר בין העולמות.
הדמות המיוסרת ביותר היא זו של נעמי, אותה מגלמת פשטן בשלמות מעיקה. הבעות הפנים שלה כל כך עוצמתיות, שהכאב עובר במלואו ממנה אל הקהל. היא מדברת רק כשהיא מוכרחה, מדו?בבת בכוח ובעיקר נמצאת במסע בריחה מעצמה ומהסובבים אותה. למעשה, נראה שהדמות השלמה היחידה היא זו של המשוגע (גיא גורביץ'), אדם מעורער בנפשו שחזר בתשובה, ישן בבית הכנסת ומתקיים מפרוסות עוגה שנמסרות לו מרחמים. הוא, לפחות, יודע מה הוא רוצה ושמח בחלקו.
"בוצ'ה" עלתה לראשונה בתיאטרון חיפה ב-1984 עם יוסי פולק בתפקיד הראשי, וכעבור שמונה שנים עובדה לסרט בבימויו ובכיכובו של שמואל וילוז'ני. הפעם בן זאב הוא זה שמוביל ועושה זאת מצוין, גם אבל לא רק בזכות הצוות המסייע הנפלא. באחת התמונות הוא מספר כיצד בעל כלה מיועדת לילה לפני חתונתה ולמחרת ראה אותה עם החתן. רגע לפני שנכנסה למרצדס המובילה אותה אל החופה, הפציע מול הזוג, הביט בהם ואמר לה בישירות 'שלום, מזל טוב'. "הייתם צריכים לראות את העיניים שלה", סיכם והמחיש לאיזה מקום רע ושפל לקח את ההתפקרות שלו. הסיפור הזה הזכיר לי את תיאור האונס הבלתי נשכח של אורי גבריאל ב"ביער, ביער", לא בחומרת המעשה כי אם בנונשלנטיות המרושעת ומקפיאת הדם, שהדגישה איכויות גבוהות של משחק.
לפני שצפיתי ב"בוצ'ה" היו לי חששות לא מבוטלים מעוד הצגה על חרדים וחילוניים, עם תפאורה "ירושלמית" דלה במכוון ואווירה קודרת על הבמה. גם אם הסיום מחליש מעט את המחזה, כל תמרורי האזהרה נפלו. בזכות הבימוי של ברזין והשחקנים, במיוחד בן זאב ופשטן, קיבלנו הצגה טובה, מצחיקה, עצובה וכואבת.