בית ספר לחדשנות: כך יוצרי ישראל הושפעו מ"סרג'נט פפר"

"הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי ל'סרג'נט פפר' הייתה ב-68' או 69', לא כל כך רחוק מזמן היציאה של האלבום", אומר לנו חמי רודנר. "הייתי אז ילד בן 3 או 4. אבא שלי הביא את התקליט הביתה. כילד, לא ידעתי מה זה אוברייטד או אנדרייטד. הרגשתי שיש כאן משהו שהוא עצום, גדול, צבעוני, הרפתקני ועמוק. החל מהעטיפה, שאי אפשר שלא להיחשף אליה. ואוו, מי אלו כל האנשים האלו? ולמה הביטלס מופיעים פה פעמיים? למה הם נראים עצובים? ולמה יש להם שפמים? אני זוכר שהייתי יושב עם ההורים שלי, שידעו מי הם, והיינו מסמנים את המצולמים כמו במין פאזל.

"וזה ממשיך במוזיקה, כמובן. נוצר משהו שעד אז אף אחד לא שמע דבר דומה לזה. זה היה פשוט שוק לכל מי שנחשף לזה. הצלילים, השימוש בכלים, השימוש בסרטים הפוכים, לא היית שומע דבר כזה באלבום רגיל. נוצר משהו מרהיב וחסר תקדים מבחינת ההרפתקנות והנועזות שלו. הוא באמת זה שהוביל אותנו, אנשים שנולדו בשנות השישים, לכל הדבר שנקרא אלבום. להאזין למוזיקה כאלבום, יצירה שאורכת כ-40 דקות, ולא שירים בודדים. 'סרג'נט פפר' הוא דבר ראשון אלבום. אלבום קונספט.

"יותר מאוחר נהייתי בעצמי סוג של יוצר. אני מודה שהטעם שלי הולך יותר לכיוון הביטלס כלהקת גיטרות. האלבום שאני הכי אוהב של הביטלס הוא 'ריבולבר', שקדם ל'סרג'נט פפר'. מה שהשפיע עלי ב'סרג'נט פפר' זה בעיקר הרמה הפסיכדלית, בזה שמוזיקה ושירים יכולים לבטא הלך נפשי לא קוהרנטי ורציף אלא אוסף של רשמים מאוד דמיוני. אני חושב שבדברים שאני כתבתי אין שיר שלא שומעים בו את הביטלס. אני חושב שאת 'סרג'נט פפר' אפשר לשמוע כשהלכתי למקומות יותר ניסיוניים ומוזרים מאלה שהייתי בהם, למשל ב'מכונת השירים הגדולה', שיר שהניסיוניות שלו היא השילוב בין גיטרה אקוסטית של מדורות לביטים אלקטרוניים. זה דבר שבלי 'סרג'נט פפר' לא יכול היה לקרות".

"כמובן שהושפעתי מ'סרג'נט פפר'. אני אומרת כמובן, אבל בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי ללמד, אני מגלה שזה לא מובן מאליו להיות מושפע מהאלבום, כי יש המון אנשים צעירים שלא גדלו על זה, לא שומעים את זה וזה גם לא נראה להם מהפכני כי קשה להבין את המהפכנות של זה מחוץ להקשר. גם לי לקח שנים להבין את המימדים האמיתיים של האלבום הזה. כשהתחלתי לשמוע אותו כילדה, זה פשוט היה עוד אלבום מעולה של הביטלס. מאוד אהבתי אותו אבל יש אלבומים אחרים, למשל אבי רוד, שאהבתי יותר.

"העניין הוא שהאלבום הזה בישר את עידן האלבומים, כל מה שקרה אחריו קרה במידה רבה בזכותו. האפשרות הזאת של חברי להקת פופ להיות כל כך אמביציוזיים, תחרותיים, מלאים מצד אחד בחשיבות עצמית ומצד שני בהמון הומור, בשילוב עם הגאונות של ג'ורג' מרטין, אפשרה באמת את מתיחת הגבולות הקיצונית הזאת שקרתה שם. לייצר יצירת פופ שבעצם הופכת את כל ההתייחסות שלנו לאלבום כאל יצירת אמנות כבדת משקל ורחבת הקף ולא אוסף של שירים בני 3 דקות.

"התחברתי מאוד לשירים. הפתיחה הזאת, הגיטרה בשיר הראשון, הצרחה הזאת. אני זוכרת את עצמי בגיל 11-12 עומדת מול מראה, עושה כזה Air Guitar, וצורחת את המלים. וגם בשאר השירים. מאסטרפיס אחד אחד. אלמלא השירים אני חושבת שכל הדיבור על חדשנות טכנולוגית היה חסר משמעות. גם השירים הכאילו יותר שירי נישה באלבום, כולם טובים אחד אחד".

"הדבר השני, מה שלא הייתי מודעת לו כילדה אבל כשאני מקשיבה לאלבום עכשיו כמוזיקאית, זה הדבר הזה שאפשר לכתוב שיר על כל דבר. אפשר לכתוב שיר על פוסטר שקנית בשוק הפשפשים שמפרסם איזה קרקס עתיק, אפשר לכתוב שיר על ארוחת בוקר, אפשר לכתוב שיר על ציור של הילד שלך, אפשר לכתוב על הילדות שלך. מה שזה נתן לי ככותבת וכמוזיקאית זה את ההבנה הזאת, שהם אחראים עליה, שאפשר לכתוב שיר על כל דבר, אפשר לערבב נמוך עם גבוה, אפשר להכניס לתוך מה שאתה עושה מוזיקה קלאסית, מוזיקת עולם, פסיכדליה, סאונד אפקטס ואווירה של ביג בנד בשנות ה-20. צורת האמנות הזאת, האלבום, בעצם יכול להכיל הכל. זאת הבשורה, שאחר כך אולי הפכה לדבר שמטרחן קצת. לצערו של כל מי שעשה את זה אחרי הביטלס, הם עשו את זה הכי טוב. זאת יצירה משובבת, קרקסית, מין הרפתקה וטיול. האלבום הזה הוא בית ספר לחדשנות. אפשר להקשיב לו בהמון אופנים, וזה דבר גדול".

"'סרג'נט פפר' השפיע גם עליי וגם על הצ'רצ'ילים בתחילת דרכנו. סלווין ליפשיץ, שהיה זמר בלהקה בתחילת הדרך, הכיר לנו את האלבום. הוא קיבל תמיד מוזיקה חדשה שיצאה בעולם. אנחנו היינו עושים ביצועים של השיר 'סרג'נט פפר'. הכל היה בו שונה לגמרי. הפסיכדליות, הלבוש. הם היו בתקופה של הודו וניסו להתפלסף עם העולם. אני חושב שזו היתה תקופה של התנסויות, גם במוזיקה וגם בסמים. כל הדבר הזה הוליד מהם יצירה אחרת לגמרי.

"אני זוכר כששמענו בפעם הראשונה את שיר הנושא. היה בו גישה שונה מאוד של פול מקרטני. כל ההרמוניות וכל המלודיה הזאת, שבעצם לא שמעתי את זה אצל אף אחד אחר, הזכירו לי את לד זפלין, ויצרו מין פיצוץ מוחי כזה. הם השתמשו בתקופה הזאת במוזיקה הפוכה. גם אנחנו עשינו את זה בצ'רצ'ילים. גם אנחנו התחלנו להתלבש בסגנון הזה, הודו פסיכדלי. היינו הבודדים ששרו את 'סרג'נט פפר'. באמת, זה עשה לנו פיצוץ מוחי".

"עידן אלבומי הרוק נפתח עם 'סרג'נט פפר' של הביטלס והסתיים עם 'אוקיי קומפיוטר' של רדיוהד. אם מדברים על אלבומים שמייצגים את הערכים של הרוק הלאו דווקא חיוביים, אפשר לראות שם את הפומפוזיות וכובד הראש. מצד שני, גם הרבה מוזיקה טובה, המון הרפתקנות והמון ניסיונות באולפן. הרבה מבקרים אוהבים את 'ריבולבר' יותר מאשר את 'סרג'נט פפר', כי זה הרבה יותר אלבום של שירים ושל להקה שמנגנת, ופחות אלבום של להקה שנמצאת שנה באולפן. אנחנו היום לא בעידן של אלבומים. החגיגה של אלבום חדש שיוצא לא קיימת כמו שהיתה קודם.
.
"הייתי בן 8 כשהאלבום יצא. אבא שלי בא מחוץ לארץ והביא אותו הביתה. אני זוכר את זה כמשהו מאוד חגיגי, מרגש ומסתורי. כל פעם שאני מקשיב לזה, אני מקשיב לזה אחרת. פעם אחרונה כשהקשבתי לזה היתה לפני כ-10 שנים כשהבן שלי התחיל להקשיב למוזיקה, וליוויתי אותו במסע הזה של לגלות את הרוק באופן כרונולוגי. אם פעם אהבתי את ג'ון, אחר כך הבנתי את הכוח של פול, את הכוח של העבודה שלהם ביחד. אני קצת חושש להקשיב לזה היום, כי הזמנים הם לא לטובתו של האלבום.

"קשה להעריך את ההשפעה של הביטלס בכלל והאלבום הזה בפרט. אין מוזיקאי רוק מהדור שלי שלא שאב השראה, אמנותית וטכנית, מהביטלס ומהתהליך המסחרר שעברו בשנת 1967".

"אילן בן דב ואני היינו ילדים בני עשר. חברים טובים. גדלים ביד אליהו בתל אביב. יום אחד אנחנו יוצאים מקן השומר הצעיר לאחר משחק כדורסל חזרה הביתה, ובדרך עוצרים במוסך סמוך. היה בו קולר של מים, שהיה אז דבר חדשני. נכנסנו לשתות מים. אחד הפועלים הסביר לנו איפה ללחוץ. ובעודי שותה, אני שומע מהרדיו את השדרן אומר 'ועכשיו נשמע בהאזנת בכורה את להקת חיפושיות הקצב בשירם 'לוסי ורקיע היהלומים'. מתחילים הצלילים. כעבור זמן מה, אני זוכר שמישהו נגע לי בכתף, ואומר לי, 'נו, תן גם לשתות'.

"לא נראה לי שבעוד 50 שנה מישהו יציין יובל לאלבום שנעשה השנה. 'סרג'נט פפר' הצליח גם בגלל העניין הפוליטי והחברתי של אותן שנים. כפי הנראה בעבר היה מצב שפעל לטובת אלבומים קלאסיים, תלויי נסיבות ותלויי אמצעים טכניים. החשיבות של 'סרג'נט פפר' נובעת לדעתי מההחלטה לעשות אלבום שלא הזיז להם אם יאהבו אותו או לא. הם לא חשבו שהם חייבים לעשות 10 להיטים. הם כנראה נכנסו ליושרה האישית והאמנותית שלהם בצורה גורפת".

"בגלל שאני אחד היחידים שחווה את הדבר הזה בזמן אמת, אני יכול להיזכר מה עבר לי בראש. הייתי בן 16 כשיצא האלבום. אהוד מנור אמר שבכל פעם שהוא כתב שיר - כדי להתחבר אליו באמת הוא היה צריך לחזור לגיל 16. אני מאוד מזדהה עם זה. אני חושב שבגיל 16 אתה חש דברים בעוצמה שלא תיאמן. יש מלא ויכוחים אם 'סרג'נט פפר' הוא באמת אלבום מהפכני כמו שאומרים. באופן הכי סובייקטיבי, כל דבר באלבום הזה העיף לי את הראש. אם זו העטיפה המטורפת עם כל המפורסמים והאקססוריז, אם זו העובדה שהם פתאום היו דמויות ולא הביטלס. כל מה שאני אומר זאת קלישאה, אבל זאת הייתה העוצמה של הדבר הזה.

"יש לי את הזיכרון של היום הראשון שראיתי ושמעתי את האלבום. הייתי בכפר הנשיא, במקום של המתנדבים שהביאו את העולם הגדול לקיבוץ. כל הידע המוזיקלי שלי התחיל בעזרת המתנדבים, אחרי מלחמת ששת הימים. פתאום הגיע הדבר הזה, שהיה מהפכה בזמן אמיתי. למשל, הפתיחה של ' Lucy in the sky' שפתאום אחרי דקה הסאונד של השיר משתנה לגמרי. ובכלל על כל התיזמורים, יש שם נבל וכל מיני מקלדות מדהימות. או למשל השיר `She`s leaving home`. אני לא יודע אם היה מישהו קודם שדיבר על הנושא הזה בצורה כל כך בוטה. האלבום הזה סימן שהם הפסיקו להופיע, והם בעצם חיו באולפן. מדהים שהגאון ג'ורג' מרטין נתן להם את כל האפשרויות, והם שלטו בהן.

"מה שאני זוכר זה את הסנסציה של איך זה עבד עליי אז. אני זוכר את ההלם שחשתי כשיצא הדבר הזה. זה לא היה דומה לשום דבר אחר. ההשפעה של האלבום 'סרג'נט פפר' עלי כמוזיקאי הייתה שהוא לימד אותי לא לקפוא על השמרים. חשבתי לעצמי איך הם מצליחים להמציא את עצמם בתוך זמן כל כך קצר, שנה אחר שנה, וזה נהיה יותר ויותר מדהים. כמו שהעטיפה היא קולאז' של כל מיני מפורסמים, גם האלבום כולל קולאז' של כל הצבעים האפשריים".