אחד הריטואלים האירוניים במשרדים ממשלתיים הוא המצאת אישור חיים. "אני חושב, משמע אני קיים", אמר דקארט, אבל לו היה נאלץ לדרוש דמי ביטוח לאומי, קו המחשבה שלו לא היה מספיק, הוא היה צריך להגיע פיזית כדי להוכיח שהוא קיים. האירוניה גדולה שבעתיים במקרה של ניצולי השואה היהודים שזכאים לדמי שילומים מממשלת גרמניה. על מנת לקבל את הפיצויים הם נדרשים להציג שנה אחר שנה אישור לנציגי הקונסוליה שהם עומדים כאן, בשר ודם. בכל שנה הם צולחים מחדש את החוויה, שהיא סוג של השפלה שנייה, וכל זאת על מנת לקבל סכום לא גדול שאמור לעזור להם להמשיך לשרוד. על בסיס הפרדוקס הזה כתב השנה המחזאי הישראלי-אוסטרלי רון אלישע את "רישיון לחיים", שעלה מיד בגרסה עברית על ידי הבמאי רועי הורביץ ובעיבודה של נאוה סמל.
"רישיון לחיים" הוא סיפורן של שלוש נשים. קלרה רייך (מרים זוהר) מגיעה עם בתה ה?יל?דה (אודיה קורן) למשרדי הקונסוליה הגרמנית. לפקידה שדורשת את אישור החיים של קלרה יש שם מחייב, היידי רומל (שרה פון שוורצה), והקונפליקט שנוצר בינה קלרה מתפרש על פני שנים, כשהילדה אינה מצליחה לגשר בין השתיים. "יש לי רישיון לחיים. בתוקף לשנה", אומרת קלרה להילדה, "ואם רשום שאני חיה, אז אני חיה. מה שאומר שהם צריכים לשלם עד הסנט האחרון. אני ארוקן כל כיס גרמני כדי שהם לא ישכחו, אני לא אתן להם לחיות עד שאני אמות".
הבחירה בשלוש השחקניות הללו אינה מקרית, שכן לכל אחת מהן יש קשר חזק לתפקידה בהצגה. זוהר היא ניצולת שואה שגילה הנוכחי דומה לזה של קלרה במחזה, קורן היא בת לניצולת שואה ופון שוורצה נולדה להורים גרמנים שהתגיירו - כך שהקשר שלה לשני העמים חזק מחד, אבל ההיסטוריה מציבה אותה בין הפטיש לסדן מאידך. עצם המחשבה שמאחורי החיבור הזה מעורר את התחושה שהצופה הפוטנציאלי עתיד לצפות באירוע מרגש וסוחט נפשית. מה חבל שהמציאות מעולם לא הייתה רחוקה יותר.
על מנת להבין מדוע "רישיון לחיים" נכשלת, לא צריך ללכת רחוק מדי. הסיבה הראשונה, גם אם לא בהכרח העיקרית, היא האולם בו בחר התיאטרון להציג אותה קאמרי 3 הקטן, החובבני והמזעזע. זהו לא אולם ראוי להצגות רפרטואריות טובות, וגם אם נותנים לו צ'אנס מספר פעמים, בסוף נשברים. האמת חייבת להיאמר: כמו המורה המניאק בכיתה שאומר "אצלי אין ציון 100", בקאמרי 3 כל הצגה מתחילה מ-80. טובה ככל שתהא, תורידו ממנה 20 אחוז. אין שום סיבה שמרים זוהר, כלת פרס ישראל, תדשדש על הבמה הזאת. לא ייתכן שפון שוורצה, בעלת ותק של רבע יובל בתיאטראות, תיראה כל כך סתמית ונטולת השראה. ואין היגיון בכך שלאורך הצגה שלמה נרגיש כל תזוזה וכל רקיעה ברגליים בגלל לוקיישן עלוב עם כיסאות חורקים ורצפת עץ רועשת. זהו אולם לחזרות, להצגות הוא לא ראוי.
ואחרי שכמו פולנים טובים סיימנו להוציא קיטור על האולם, צריך לומר ביושר שיש עוד כמה סיבות לכך ש"רישיון לחיים" הוא מחזה שרחוק מלהיות מושלם. המשחק בו, כאמור, אינו נוסק לשמיים. קורן היא קומיקאית, וככזאת היא ממלאת את תפקידה בקטעים המצחיקים במחזה, אולם מפספסת בגדול את הביצוע של רגעי השיא שכולם אמורים להיות שייכים דווקא לה. פון שוורצה, כאמור, חיוורת וזוהר מגלה ניצוצות של שחקנית המופת שהיא, אבל יש תחושה שגם היא תקועה לפעמים על הילוך שלישי.
בנוסף, קיימת במחזה טעות בלתי נסלחת, שאיני יודע אם להשליך על אלישע שכתב או על סמל שעיבדה לעברית, אבל האחריות נופלת על שניהם במידה שווה. על הבמה יש לוח שנה קטן שבו מרפרפת פון שוורצה במעברים בין התמונות. כשהלוח מראה את השנה 2004, מטיחה קלרה בהילדה: "למה את אומרת שאין לך חברים? היום יש פייסבוק, שמייסבוק". אוי לאוזניים שכך שומעות. פייסבוק נוסדה, אמנם, ב-2004, אך נפתחה לציבור ב-2006. איש לא ידע על קיומה של הפלטפורמה הזאת, בוודאי שלא ניצולת שואה בת 83. יש טעויות שאסור לעשות, זו אחת מהן.
בקיצור, כשרע הכול רע, ו"רישיון לחיים" מספקת חוויה מאוד לא טובה. כל המורכבות שביקש אלישע להעביר, של העימות היהודי-גרמני-דור שני, צולל בחוסר משמעות לפח האשפה של ההיסטוריה. פספוס ענק, ולא רק בגלל הלוקיישן.
