מאה שנים של נדנוד

דובר קוסאשווילי, דורית רביניאן וקובי אוז הם מדגם לוקאלי מובחר המשתלב היטב בהתאהבות הגלובלית של המערב בסוד הקסם האוריינטלי. הבעיה היא שכמו בכל היקסמות, גם בזאת קיים "אפקט השווא". שכן בשמה יכול גם מי שלא סגור על אמנות הסיפור להמיר יסודות הכרחיים של עלילה ודמויות בעיטורים ארכיטקטוניים קוסמטיים, כאילו אותנטיים, וכך להפוך עצמו לרב מכר מהלך. הבעיה אינה באבטיפוסים, כמובן, אלא באימוץ כפוי של האלמנטים האוריינטליים שלהם, כמו חולצה תעשייתית "מלאכת יד" או פרסומת לחומוס צנובר, עד שהמוצר האותנטי ממש צועק "אני אותנטי".

בדיוק כך נראה השימוש שעושה "בת המזל" (שוקן) של איזבל איינדה בפורמט האטרקטיבי, שמרכז ניחוח בישולים סטייל "דונה פלור ושני בעליה", רבדים אינטואיטיביים נשיים דוגמת "כזב וכישוף", וכל זה בתוך מרחב מציאות שנושק לפנטסטי של מקונדו מ"מאה שנים של בדידות" של מארקס. הספר מבקש להכליא בין מסע לגילוי עצמי לדיוקן של תקופה, שהצמיחה כנגד כל הציפיות זן של נשים חופשיות וגברים רגישים. גיבורת הרומן היא יתומה צ'יליאנית שאומצה וחונכה על ברכיה המהוגנות למשעי של משפחת קולוניאליסטים אנגלים בעיירה ספק נידחת בצ'ילה. בהמשך יסתבר שהגנטיקה שלה חזקה מהמציאות ושהיא אינה יכולה לזנוח את הארוטיות האקזוטית שלה, זו שמובילה אותה להשתכשך במי הרפש של יחסי אהבהבים פסולים מעמדית.

כמיטב המסורת הרומנטית-עממית הגיבורה נכנסת להריון לא רצוי ומחליטה שאם כבר רמסה בבוטות כל מוסכמה חברתית אפשרית, אזי אין טעם לנסות ולהידחק מחדש לתוך הסצנה המנוונת רגשית ומינית ממנה נפלטה. ככה זה בחיים – אשכנזים קרים ומנוכרים, מזרחים חמים ומזמינים. לבושה בבגדי בחור לטיני משרכת אליסה את דרכה לכיוון סן-פרנסיסקו בעקבות אהובה חיוור הפנים ויוקד העיניים, כשהיא נשמרת היטב מכל פיתוי מיני או כלכלי השזור לאורכה, רק בכדי להבין שלא אחריו אלא אחר בבואת ה"אני האמיתי" שלה היא רדפה. כבן לוויה, מושיע ומאהב לעתיד מצטרף למסע סיני בשם טאו (אותנטיות כבר אמרנו?) צ'ין, וכמותה גם טאו הוא מי שהגורל הועיד לו עתיד של רדיקל פיקטיבי.

מבעד לחרכי מחלצות הפאר מתגלה טקסט דל, שמבקש להעמיס על גבו הכפוף אמירה יומרנית על כוחם של מיעוטים מדוכאים (גבריים ונשיים) לשנות דפוסים חברתיים מבוססים היטב, בזכות מבטם העיקש ודעתם הנחושה. רק שנשיות בעולם של איינדה היא או מצוחצחת למשעי או מזוהמת בעליל, כשהאלטרנטיבה הלכאורה פמיניסטית-משחררת כרוכה למרבה הפליאה דווקא בחסות או בתחפושת גברית.

ובאופן דומה - גבר, אצל איינדה, יכול להשפיע רק אם יעתיק את מעמדו הסוציאלי הירוד מתוקף מוצאו לסטטוס מערבי יותר וידאג לחזות מתאימה. כך שלא רק שהביצוע גובל בחוסר אמינות משווע, גם המסר הוא לא מי יודע מה נאצל. רק קורא נאיבי עשוי לחשוב בטעות כי לפניו עוד יצירת מופת דרום-אמריקאית בעלת איכות חברתית-מוסרית, בעוד שלמעשה מדובר בחוויה ספרותית מהנה אמנם, אבל בדיוק כמו "טרה-נוסטרה" שסבתא שלי רואה.