פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יהודה אטלס: "רוב ספרי הילדים כיום הם קשקוש בלבוש"

      40 שנה לאחר יציאת ספרו המופתי "והילד הזה הוא אני" ולרגל עליית סדרה חדשה על ספרות הילדים הישראלית ב-yes דוקו, חושף יהודה אטלס את סוד הצלחת ספריו וטוען: "רוב ספרי הילדים לא שווים את הנייר שעליהם הם מודפסים". ריאיון

      יהודה אטלס: "רוב ספרי הילדים כיום הם קשקוש בלבוש"

      כשיהודה אטלס יקרא את הריאיון עמו, קרוב לוודאי שהוא לא יהיה מרוצה. למרות שהוא עצמו היה עיתונאי בעברו, קשה לו עם קוצרו של המדיום העיתונאי. ייתכן שהוא צודק. זו אכן משימה לא פשוטה לפרמט גיבור ילדות כמו יהודה אטלס, איש של מילים על-זמניות, ליריעה קצרה. "הפחד של כל אדם שכותב הוא שמה שהוא כותב יהפוך במשך הזמן ללא רלוונטי, שכבר לא ידבר על דברים אקטואליים ולא יקראו כי יגידו 'זה אלטעזאכן'", אומר אטלס בריאיון לוואלה! תרבות. אלא שלשמחתו, הספרים שלו נמכרים ונקראים, למרות ואולי אף בגלל גילם המופלג. "עוד סיפור אחד ודי", סדרה דוקומנטרית חדשה מבית מדרשם של מודי בר-און וענת זלצר שמתחילה השבוע (7.6, 21:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD), עוסקת בדיוק בקסם הנצחי של ספרי הילדים עליהם גדלנו, ובין המרואיינים הבולטים בסדרה אטלס עצמו.

      איך אתה מסביר את ההצלחה העל-דורית של ספריך?

      "העקרונות של הכתיבה שלי הם לכתוב קצר, פשוט, מובן ולהגיד את האמת. העקרונות האלה עזרו לשירים לעמוד במבחן הזמן. מעבר לזה אני מדבר אל ילדים בגובה העיניים, אני מדבר עם ילדים על בעיות שלהם, והבעיות הרי נשארו, אולי אף החריפו, אבל אין שוני עצום בין הבעיות של פעם לבעיות של היום".

      ומה בכל זאת ההבדל?

      "השתנו בעיקר הדברים החומריים. מי חשב שנוכל לדבר בטלפון ברחוב? מי חשב שיהיו מחשבים לכל אחד? נוחות השתלטה עלינו, אבל יש בה גם סכנות. לעומת זאת הדברים הפנימיים שיש בנפש שלנו לא השתנו. עדיין יש לנו בעיות חברתיות, ילד ביישן, ילד מקובל, בעיות עם ההורים, בעיות עם אוכל, כן אוהב, לא אוהב. כל האינטראקציה האנושית היא בעיה אחת גדולה. רוב האנשים לא מסתדרים עם רוב האנשים אחרים. על זה יש עוד מה לכתוב".

      יהודה אטלס (צילום מסך)
      "נוחות השתלטה עלינו". אטלס (צילום: מתוך 'עוד סיפור אחד ודי')

      הספר הראשון שלך, "והילד הזה הוא אני", יצא ב-1977, בדיוק לפני ארבעים שנה. לו היה יוצא היום, אתה חושב שהוא היה מצליח באותה המידה?

      "כשיצא 'והילד הזה הוא אני', הוא נכנס לנישה ריקה. לא היו שירים כאלה, וזה המזל שלי. לא היו אז ספרים מהסוג הזה. ברגע שהוא יצא, כולם החליטו שרק ככה כותבים לילדים, וכולם מיהרו להוצאות ספרים, שם אמרו להם 'מצטערים, זה דומה יותר מידי ליהודה אטלס'".

      כלומר, המצאת ז'אנר ספרותי.

      "אין לי מונופול על הסגנון. גם אני למדתי אותו מיורם טהרלב, שהוא גם חבר שלי. לפני בערך ארבעים שנה הוא הוציא ספר שנקרא "משק יגור טיוטא". זה ספר השירים הראשון שלו ולדעתי גדול הספרים שלו".

      ובעקבות טהרלב, גם ליבך נדד לכתיבת שירים. מי זה בעצם הילד שכתבת עליו?

      "חלק זה אני, חלק על הילדים שלי, חלק על ילדים אחרים וחלק בכלל לא ילדים".

      בעצם כתבת על אנשים מבוגרים?

      "כל אדם בתוך הראש שלו הוא ילד. כשנשכח הכול, את הילדות שלנו נזכור. כשאתה אומר "אני" אתה מתכוון ל"אני" הילד. כשאתה במצוקה אתה נזכר בכל מיני דברים שקרו לנו בילדות. אתה מנסה לרצות את ההורים או עדיין כועס עליהם. כל אדם נושא את ילדותו כל חייו. אמא שלי נפטרה לפני 22 שנה בגיל 89, עד יומה האחרון כשהיה כואב לה משהו, היא הייתה אומרת אמא. היא לא ראתה את אמה 65 שנה. כל מה שאני כותב על ילדים נכון גם למבוגרים".

      יורם טהרלב (אביב חופי)
      חבר קרוב. טהרלב (צילום: אביב חופי)

      אתה זוכר בעל פה את כל השירים שלך?

      "כן. בוודאי. יש אנשים שחושבים שהשירים החליקו לי מהשרוול. אם היו יודעים כמה קשה לכתוב. אני עובד על כל שיר הרבה זמן. יש כאלה שנכתבו במשך שבועות, יש כאלה שנכתבו חודשים, ויש כאלה שלקחו לי שנים".

      יש שיר שלא נכנס לאף אחד מהאוספים והוא נגנז?

      "השיר הראשון שכתבתי ל"והילד הזה הוא אני" לא נכנס ולא יכנס לאף ספר, כי הוא שיר לא טוב. יש בו גם מילה לא יפה".

      בוא נשמע.

      "מ?י ש??ב??א לבקר ו?ל?א מ?ב?יא ל?י מ?ת??נ?ה
      א?נ?י חו?ש??ב ש??ב??ע?צ?ם הו?א ב??ן זו?נ?ה.

      שיר טוב לדעתך?"

      יש יותר טובים.

      "לדעתי הוא שיר רע מאוד. זה שיר שמביע כעס ורק להביע כעס, זה לא טוב. יש שיר אחר על אותו הנושא, והוא הרבה יותר טוב:

      אל הבית באה גברת
      עם ריחות מעיר אחרת
      את התיק שלה הורידה והניחה בפינה
      לא אמרה אם יש או אין בו
      מתנה
      דיברה ודיברה ופתאום נזכרה:
      "תביא לי ת'תיק שם, חמודי", אמרה
      ניגשתי
      ולפני שהגשתי -
      מיששתי,
      בלי להתבייש,
      ונדמה שהרגשתי -
      שיש;
      משהו קשה, מרשרש.
      אולי בגלל זה
      כששמתי אותו בידה,
      היד שלי רעדה.
      היא נישקה אותי ואמרה
      שאני מתוק כמו אלף סוכריות -
      ופתחה את התיק והוציאה
      גפרורים וקופסת סיגריות.
      ועכשיו חמודי, אמרה,
      תביא לי גם מאפרה.

      "שני שירים על אותו נושא, ותראי איזה הבדל. הראשון הוא כמו לקלל. השני, אתה חווה הכול יחד עם הילד, אתה מחכה ומקווה וממשש ומתאכזב ומתרגז. והכול יחד עם הילד. מי שיודע לכתוב שקודם כל ילמד למחוק".

      יהודה אטלס (קובי אליהו)
      לדעת למחוק. אטלס (צילום: קובי אליהו)

      אתה יכול לבחור שיר אחד מבין השירים שלך שאליו אתה הכי מתחבר?

      "בכל פעם שאני נפגש עם ילדים הם שואלים אותי את השאלה הזו ואני אומר להם: אתם מורעלים על ידי תכניות טלוויזיה שמשדרות מסר מסוכן, שלפיו מי ששווה זה רק מי שמנצח. מדיחים את זה ומדיחים את זה ובסוף נשאר אחד, תהילתו נמשכת יומיים וחצי. זה חינוך שקרי ורע מאוד".

      לא צריך לחנך להישגיות ולמצליחנות?

      "החיים שלנו זה לא על מי מנצח, זה על שיתופי פעולה. כשאבא ואמא מחליטים להתחתן, הם מחליטים לשתף פעולה. אם כל אחד ירצה לנצח, החבילה תתפרק. החיים שלנו זה על לשתף פעולה ולא כל אחד יכול לנצח. כי הרי מנצח יש אחד מתוך מאה. אז מה זה אומר, שהאחרים לא שווים?".

      המושג הזה, והילד הזה הוא אני, הפך למטבע לשון. "הילד הזה הוא עני" למשל ועוד כל מיני שימושים. זה מפריע לך?

      "זה גורם לי להרגיש נחמד, עיני לא צרה במי שעושה סחורה לעניינו מהכותרות האלה".

      מה דעתך על ספרות הילדים היום?

      "רבים לא שווים את הנייר עליהם מודפסים. יש אינפלציה בספרי ילדים. חלק מהספרים לגיל הרך הם קשקוש בלבוש, קיבוץ של כמה הברות, כותבים שלא יודעים חריזה ולא יודעים להדביק עניין לעניין. רובם מנסים להיות חינוכיים או טיפוליים, נאמנים לפוליטיקלי קורקט. יש כל מיני ספרים טיפוליים על כל מיני בעיות: עוברים דירה, לאמא יש חבר חדש, מתגרשים, מתחתנים, נולד לי אח. יושבים ותופרים סיפור, והילד פותר את הבעיה וזה ספר טיפולי. ואז כל מי שיש לו את הבעיה הזו יקנה את הספר. בספרים האלה יש סכנה להיות לא טובים בגלל שיש להם מטרה להוכיח משהו והם הולכים מהקושי אל הפתרון בצורה מבוקרת. ספרי ילדים הם קצרים וקטנים, ולכן אי אפשר להראות תהליך ארוך. כל דבר בחיים שלנו הוא תהליך ארוך ועד שמתקרבים לתיאור הבעיה מגיעים לסוף הספר, ואי אפשר להוסיף עמודים אז סוגרים במהירות את הספר עם פתרון לא משכנע".


      עשה ואל תעשה בכתיבה: 10 עצות מיהודה אטלס

      1. אתה צריך שיהיה לך מה לכתוב. אם אין לך מה לכתוב אל תכתוב.
      2. תחזיק פנקס, כשיש לך רעיון תכתוב אותו בפנקס, ככה כשתיגש לכתוב יהיו לך דברים מוכנים.
      3. לפני שאתה לומד לכתוב, תלמד למחוק, לא כל מה שיצא לך זה טוב.
      4. תגלה ביקורת עצמית הכי מחמירה שאפשר.
      5. תגיד את האמת. אין כתיבה טובה בלי חשיפה של הכותב. אתה יכול להסוות אותה אם תייחס למישהו אחר, אבל אתה חייב לחשוף דברים מוכמנים, חבויים, אמיתות חבויות.
      6. אל תלעס משהו שכבר לעסו אותו בלי סוף, לא מבחינת סגנון ולא מבחינת תוכן. אם כתבו יותר מדי עזוב את זה. חוץ מאהבה. לעולם לא יגמרו לכתוב על זה.
      7. אם אתה כותב תדאג לחדש משהו. תמציא משהו חדש, אתה לא יכול ללכת בתלם שחרשו כבר לפניך. אתה צריך להמציא משהו חדש, להיות מקורי.
      8. מומלץ ללכת לסדנאות כתיבה. זה טוב לא רק אם המדריך נהדר, זה טוב כי זו קבוצת תמיכה. אנשים שרוצים לכתוב הם לא רבים כל כך. כשאתה בקבוצה, אתה לא מרגיש לבד.
      9. אל תשתמש במטבעות לשון שחוקות.
      10. תהיה מוכן להקדיש לזה זמן, אם תבזבז על זה הרבה זמן, בסוף תלמד לכתוב. אל תתייאש, זה טבעי שזה קשה.