פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השמאל עושה ילדים מתוך אידיאולוגיה בספר החדש "הקומונה". קראו את הפרק הראשון

      בזמן שהשמאל בישראל הולך ומתקמץ וזוכה למתקפות מצד בריונים מהצד השני, מחליטה קבוצת צעירים החיה בקומונה שהדרך הנכונה ליצור לעצמם רוב הוא לעשות כמה שיותר ילדים. כמובן, בקבוצה קרובה כמו זו, רעיונות כאלה מפרים את האיזון החברתי. קראו את הפרק הראשון

      הקומונה, מיכל פיטובסקי (יח"צ)

      חלק א' - הרעיון

      הייתי, אוי, רק זבל מפרה בשביל העתיד, לבנה אחת בין אלפי הלבנים, המונחות
      באוצר האנושיות השואפת לשחרור - לבנים שאחרים, יותר מאושרים וחזקים, יבנו
      מהן את בניינם-מבצרם; אולם זיכרון פרק אחד ויחיד מחיי ילווני תמיד-תמיד, לא
      ימוש מנפשי, יהיה לצלי - או אני אהיה לצלו!?
      שמעון וולף, קהילייתנו

      בשש בבוקר התעוררה אינצי ביקיצה חדה כמכת סכין. היא התהפכה לצד, וחשה את הלמות ליבה דרך המזרן. באור הקלוש שחדר מן התריסים, חדר השינה שלה בקומונה היה מפוענח בקושי. ידיה תרו כמו זוג כלבי בילוש אחרי משקפיה, היא הניחה אותם על תרמילה מתחת למיטה לפני השינה, ואחרי שליטפו את הרוכסנים והכיסים, הלוך ושוב, מצאו לבסוף את המשקפיים, שהחליקו לרצפה. הצבע הכחול האפלולי קיבל צורה. במרכז החדר עמד מתקן הכביסה עם בגדיה המתייבשים; כמה גופיות, כמה תחתונים ובעיקר, גרביים. משני צידי המתקן עמדו מיטותיהם של שותפיה. כרמית הייתה מכורבלת בתוך שמיכתה כמו זחל בגולם ורק תלתליה בצבצו על הכרית. במיטה הנגדית שמרי התפרס על הסדינים, גופו פתוח לרווחה, השמיכה כרוכה סביב רגלו כמו חבל טבור שהסתבך. מתחת עפעפיו הסגורים אישוניו טיילו מצד לצד, ומידי פעם הפטיר מילים: "לא", "קוסקוס", "חביתה". אינצי חייכה. שמרי כנראה היה רעב. שנתו הטרופה נהייתה לנושא שיחה בקומונה. היו לו בעיות שינה קשות, לעיתים לא נרדם כל הלילה, ולעיתים אחרות היה הולך בשנתו. כבר קרה שהתעורר על אדמת הגינה או רצפת הסלון, רועד בקור השחר. פעם אינצי מצאה אותו במסדרון, והניחה עליו שלט קטן עם הכתובת "השמאל הסהרורי". עתה היה פרוס על המיטה, כל כך עדין ופגיע. מבטה התעכב לרגע על קו חולצתו שהתרוממה, חושפת בטן תחתונה עם שערות כהות. היא התנערה וקמה.

      סידור החדרים נקבע בתחילת השנה בהגרלה. אינצי זכתה בחדר עם הדלת הירוקה, שנחשב נחשק. הדלת כבר נצבעה בירוק כשנכנסו לבית, ככל הנראה על ידי הקומונרים הקודמים שגרו שם בשנה שעברה. זה שנים שהבית הושכר לתנועת הנוער על ידי זקנה אידיאליסטית שגרה במורד הרחוב, והיא לא התרגשה ממזכרות כאלו שהותירו אחריהם הדיירים. בכל מקרה, מי שעשה את המלאכה עשה אותה ברישול, ניתן היה לראות משיכות צבע ונטיפים גושיים לאורך הדלת. למרות זאת ,מרבית הקומונרים היו מייחלים דווקא לגור בחדר הזה; הוא היה בקומה הראשונה, בעוד ששאר חדרי השינה היו בקומה השנייה, וגם, גרו בו רק שלושה קומונרים, בעוד שבשאר החדרים גרו ארבעה ואף חמישה. המאפיינים האלה הפכו אותו לחדר פחות צפוף ובעל מעט יותר פרטיות משאר החדרים, עובדה שבדיעבד, אולי תרמה לאירועים שקרו בו.

      באותם ימים, בהם נקבעו החדרים, הם לא הכירו זה את זה היטב. בסף הכול, ערכו כמה פגישות היכרות לפני תחילת השנה, וניהלו שיחות נרגשות אודות ציפיותיהם משנת השירות בתנועת הנוער. אם היה דבר אחד שהתגלה מהר לכולם, למן היום הראשון, זו מוזרותה של אינצי. היא הייתה נמוכה, שמנמונת, חיוורת כל כך שנראה היה שעורה יכול בכל רגע להיקרע, שערה היה בלונדיני ופרוע, מתארך עד לשכמותיה, משקפיה היו עבי מסגרת ועדשה, ומאחוריהם בלטו עיניה הפעורות, המתאמצות לקלוט הכול. היא לא הייתה יפה, שפתיה היו חיוורות כלא קיימות, אפה היה קטן ועקום, ולסתה עגולה ונטולת חן. בעצם, היו לפניה צורה של פני ינשוף. ואף על פי כן, שערה הבהיר משך שריקות ברחוב, וסביר להניח שאם הייתה מורחת אודם, מרכיבה עדשות מגע ולובשת בגדים צמודים, כמו שעושות לבסוף כל הבחורות המכוערות בסרטים, הייתה יפה יותר.

      אבל יופי לא עניין אותה, עניינו אותה רעיונות. במהרה התגלה אז לקומונרים שאינצי יודעת המון דברים, אפילו הכול, כך היה נדמה. הארכיון בזיכרונה קוטלג לפי עשרות נושאים; כלכלה, חינוך, תרבות, היסטוריה, פוליטיקה ואפילו אנטומיה. "בקומונות של כת השייקרס בארצות הברית, היו תולים את הרהיטים על יתדות מיוחדות בקירות בכל פעם שעשו ספונג'ה. תחשבו כמה נוח זה היה יכול להיות, אפשר היה לנקות מתחת לרהיטים, בלי להזיז אותם מצד לצד," הפטירה ביום הניקיון הראשון, למרבה תימהונם של האחרים. משום כך החלו לכנותה "אינצי", קיצור לאינציקלופדיה, תחילה במין הקנטה, ואחר כך בחיבה גדולה, כי היה משהו מכמיר לב ברצינות וחומרת הסבר שבהן התייחסה לעובדות. הם נהנו לבטא את שם החיבה שלה שוב ושוב, "אינצי", "אינצי", כמו שנהנים לקרוא בשם של חיית מחמד סתם כך, כדי להרגיש בבית.

      היה קר מאוד בקומונה בשעת הבוקר המוקדמת. היא הרתיחה מים והכינה לעצמה קפה. ליד הקומקום היו תלויים עשרים ושתיים בריסטולים גזורים בצורת כוסות קפה, על כל אחד מהם שם של קומונר, מספר כפיות סוכר, וכמות חלב. על שלה היה רשום: "אינצי, שחור, שתי סוכר." כששבה לחדר, הוא הלבין מאור הבוקר, ומבחוץ חדרו אליו ציוצי ציפורים ואוושה רכה של מכוניות מהכביש הראשי הסמוך לבית, שליוותה את כל השהות בקומונה. לפתע צלצולי ההשכמה הרמים מן הטלפונים עלו ממיטתו של שמרי וממיטתה של כרמית חליפות. שניהם הגיבו באותו האופן, הם כיבו את הצלצול וטמנו את פניהם בכריותיהם כאבלים. אינצי השתעשעה מן המראה הזה, ונעמדה במרכז החדר, מתחילה לקפל את הכביסה.

      לאינצי היה יחס מיוחד אל הגרביים שלה. היא חיבבה אותם יותר מכל חפץ אחר, ואספה רק גרביים מיוחדים; אדומים עם נקודות שחורות כמו תות, מפוספסים, פרחוניים, עם מכוניות, עם מטוסים, עם פרצופים מחייכים, עם בהונות בצבעים משתנים. אובדן של גרב אחד (שכמובן, היה מתגלה בנוכחותו של הגרב האחר), היה מלווה באבל נורא. תמיד השתדלה שיהיו לה בהישג יד לפחות כמה זוגות גרביים נקיות להחלפה לא משנה מה, והיא החליפה אותם כמה פעמים במהלך היום אם הזדמן לה. היא הייתה קנאית להם ולא הסכימה להשאילם לאף אחד, גם במקרה חרום. אכן, היחס של אינצי לגרביה היה מוגזם, אבל להוציא אותם, היא הייתה יכולה לחלוק הכול, את תשומת הלב והקשב שלה, את בגדיה, את מברשת השיניים שלה, את האוכל שלה ואפילו את מיטתה, במידה ולמישהו היה חסר. לעיתים קרובות הייתה חולקת גם מבלי שנתבקשה. בכל פעם שאכלה כריך, בצעה אותו והגישה למי שלידה, וגם כשסירב בנימוס, עדיין הייתה מתעקשת שיאכל את חתיכת הכריך. יש מי שמצא את זה מרגיז, כמו לבנת, שהייתה אומרת, "לאינצי יש בעיה עם גבולות. היא מתנהלת כאילו אין לה גבולות לעצמי, כאילו בינה לבין אחרים יש רצף". אבל מלבד ללבנת הקומונרים חיבבו את התכונה הזאת באינצי, ראו בה עדות לחוסר אנוכיות והתחשבות.

      לבנת לא הייתה הראשונה שניסתה לאבחן את נדיבותה המופרזת של אינצי. "תולדה של הרגלים חברתיים מפצים", כך אמרה פסיכולוגית הילדים, אליה נשלחה אינצי אחרי שחברותיה לכיתה ניצלו תכונה זו והוריה נאלצו לאסוף בחזרה את כל בובותיה שהתפזרו בניהן. הוריה היו מודאגים, ובצדק, משום שלא הייתה לה ילדות שגרתית. הם היו אנשים מבוגרים כשהרו אתה, אימה הייתה בת ארבעים ושתים ואביה כבר יצא לפנסיה. היא נולדה בשבוע העשרים וחמש להריון בלידת חירום. בבית החולים חשבו שהיא לא תחייה, וגם אחרי ששרדה את הפגייה ויצאה הביתה, סברו שתגדל עם בעיות התפתחותיות קשות. היא לא דיברה עד גיל שנתיים וגם החלה לזחול מאוחר. ראשה היה מנופח וגופה זערורי. היא הייתה ביתה היחידה של אימה, ולאביה היו ילדים בוגרים מנישואים קודמים. הם פינו את זמנם באופן בלעדי לילדתם, הם הקדישו את כל מרצם כדי לוודא שהיא תשרוד ותתפתח. היא חיה בבידוד עד גיל ארבע, לא הכירה ילדים אחרים ובקושי יצאה מן הבית, מחשש שהמערכת החיסונית שלה לא תוכל לעמוד בחשיפה. היא עברה עשרות טיפולים על ידי טובי המומחים לבעיות התפתחותיות, גם כאלו שגישתם סותרת את גישתם של האחרים, צפתה באינספור קלטות וידיאו לפעוטות לפיתוח האינטליגנציה, האזינה למוסיקה קלאסית, שיחקה בצעצועים כה מורכבים שהוריה עצמם לא הבינו מה עושים בהם, וכשהייתה בגיל המתאים ללכת לבית הספר, עקפה את מדדי האינטליגנציה של בני גילה וכבר ידעה קרוא וכתוב וחשבון פשוט ברמה מספקת, כך שמורותיה התירו לה לקרוא ספרים במקום להקשיב לשיעור.

      הרופאים ואנשי החינוך שבאה אתה במגע מאז לידתה התבוננו עליה כאילו היא נס מהלך. אך חוכמתה, בידודה וחיוורונה עשו אותה מטרה קלה ללעג הילדים. כל זאת היה מתכון בטוח לילדה עם אופי בלתי נסבל. אולם כנגד כל הציפיות, ואולי גם בנס הגדול ביותר, היא פיצחה את הקוד החברתי ומצאה דרך להתחבב על הילדים ולשרוד במגרש המשחקים הקשוח של בית הספר. הדרך הזאת הייתה לתת להם דברים. הגמול של לבוא במגע עם ילדים אחרי בידוד כה ארוך הצדיק בעיניה את ההקרבה של חפצים. את כל אלה הסכימה לתת תמורת צחוק טוב, תמורת מרדף והיתפסות והתחבאות מסעירים, תמורת השתייכות. וגם אחרי שהילדים נתפסו בקלקלתם והצעצועים הושבו אליה, היא המשיכה לתת לאחרים משהו ממנה, מילה טובה, הסכמה, הנהון, סליחה על טעויות, פייסנות, ותרנות וביטול עצמי, שגם בהם היה משהו מעצבן כמו שציינה הקומונרית לבנת, אבל עד שהוא התגלה כמעצבן עבר זמן רב שבו הוא היה נעים.

      הצלצולים שבאו ממיטותיהם של שמרי וכרמית הלכו ותכפו, עד ששמרי חבט במיטתו בזעם. אינצי כרכה יחד את זוג הגרביים האחרון וקיפלה את מתקן הייבוש בצליל רשרוש וגרירה, אלו מצטרפים לכל שאר הצלילים שהכניעו את שמרי. הוא התרומם, מובס, לישיבה, לבוש רק בתחתוניו, פניו נפוחות משינה. הוא היה בחור יפה מאוד. גופו היה נוקשה ומהודק, שערות סמליות התקרזלו על חזהו, בין הפטמות. עיניו הכהות נראו כמו שני סדקים כהים וצרים, אשר קצותן תמיד מטפסים מעלה כאילו הוא צוחק. שערו היה שחור ומלא, וזקנו גם כן, פורץ מתוך לסתו בנוקשות. הוא נעמד מול הארון וחיטט בו בפנים עגומות. בבוקר שמרי כעס החיים כמו אדם שכועס על בן הזוג החי איתו כבר כמעט שני עשורים, כעס על אותו בן הזוג על שאי אפשר להיפטר ממנו בלי לרצוח אותו ולהתאבד.

      כרמית התיישבה במיטתה, עטופה עדיין בשמיכת הגולם שלה ומציצה ממנה עליהם בנמנום. בראשית מגוריהם יחד, נתקלו אינצי ושמרי בעוינות רבה מצידה. היא לא הייתה רגילה להתחלק בדבריה, כך הבינו במהרה, והתלוננה כל הזמן שנוגעים לה בחפצים, שמשתמשים לה, שמבלגנים לה. היו לה הרגלי ניקיון אחרים, נוקשים יותר, והיא התחברה עם הקומונרית לבנת, שהייתה נתונה כולה למלחמת חורמה באבק, בפירורים ובבלגן. זה לא התיישב כל כך בנוח עם אינצי המגושמת, ועם שמרי, שנהג להשליך את בגדיו המשומשים לכל עבר כשפשט אותם. במהרה, שיטתם הכניעה אותה. הסתבר שהניקיון לו הורגלה בבית הוריה היה קשה לתחזוקה ברגע שהיה בידיים שלה, ומשהתחוור לה שהיא עצמה תאלץ לקיימו, השתלטה עליה עצלות, או נכון יהיה יותר לומר, רוגע. במקביל, נדיבותה המופרזת של אינצי שברה את מגננותיה, והיא חדלה להתייחס אל חפציה כאל שלה, והשתמשה בשלהם בלי לבקש רשות, כאילו היו שלושתם אחים. אינצי יצאה מן החדר כדי להשיב את מתקן הייבוש למרפסת השירות. בשובה, נשכבה במיטה והתכסתה בשמיכה.

      "אינצי, אל תחזרי לישון..." קראה כרמית.
      "היא לא ישנה, היא מתלבשת," הרגיע שמרי.

      אינצי הנהנה ושמיכתה החלה להתפתל כאילו מתגוששים מתחתיה בעלי חיים. אחרי שלושה חודשים של מגורים משותפים, היא התרגלה להתלבש מתחת לשמיכה כאילו הייתה זו הדרך היחידה להתלבש. כבר התמודדה עם אתגרים גדולים מזה, כמו להתלבש בתוך שק שינה סגור או תא שירותים כימיים. אפילו צלחה את האתגר הגדול מכולם, להחליף את כל מלתחתה מתחת לבגדים שכבר לבשה בלי להתפשט. ניתן לעשות זאת בתנאי שהבגדים רחבים מספיק כדי להתלבש מתחתם, למשל, להחליף תחתונים מתחת לשרוואל.

      הדלת נפתחה ולבנת תחבה את ראשה. "מי מאיתנו הולך להפסקה פעילה?" שאלה. היא הביטה היישר לעבר שמרי בתחתוניו" אוי, שיט! יום שלישי היום!" צרח שמרי והחל לדפוק את ראשו בדלת ארון.