פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הרגע המטלטל שבו התאהבתי מחדש בדויד גרוסמן

      "השכול, ככה חשבתי, לקח את גרוסמן למחוזות כתיבה שגדולים עליי ועכשיו נשארו לי רק ספרי העבר שלו. ואז הגיע 'סוס אחד נכנס לבר' שהיה לי כמו דלי של מים צוננים על הראש היהיר" - עמית אשל נזכרת ברגע שהתאהבה מחדש בדויד גרוסמן בזכות הספר שזכה בפרס מאן בוקר

      דויד גרוסמן זכה בפרס מאן בוקר הבינלאומי , יוני 2017 (GettyImages)
      גרוסמן וספרו (צילום: GettyImages)

      "אני רוצה שתסתכל עלי. שתראה אותי טוב טוב, ושאחרי זה תגיד לי מה ראית".

      במהלך טיסה ובתחושות מעורבות, פתחתי את "סוס אחד נכנס לבר", שהפך שלוש שנים לאחר מכן למה שהביא לדויד גרוסמן את הזכייה בפרס מאן בוקר. זכרתי היטב את אכזבותיי מגרוסמן שנים קודם לכן. ב-2008, שנתיים לאחר השכול שפקד את משפחת גרוסמן עם מותו של הבן אורי, יצא "אישה בורחת מבשורה" עב-הכרס והקשה, שהעביר את קוראיו מסע ארוך וממושך אל עבר השכול. שלוש שנים לאחר מכן, ב-2011, האוהדים זכו ליצירה נוספת פרי עטו של הסופר המוערך, בדמות "נופל מחוץ לזמן".

      לא הצלחתי לקרוא גם את "נופל מחוץ לזמן". בקושי הצלחתי להתחיל אותו. יצור הכלאיים הזה, מחזה-ספרות-פואטיקה, עם השורות שנשברות ומתאחדות מחדש (במטאפורה קצת מתבקשת לסופר עצמו), העיבו עליי והוציאו ממני את חדוות הקריאה. התביישתי להודות בכך. שנים חיכיתי לגרוסמן שאהבתי. ל"מישהו לרוץ איתו", ל"יש ילדים זיגזג", ל"ספר הדקדוק הפנימי". ומה קיבלתי? שורות שנשברות. השכול, ככה חשבתי, לקח את גרוסמן למחוזות כתיבה שגדולים עליי. החיים גדולים עליי. ועכשיו נשארו לי רק ספרי העבר שלו.

      ואז הגיע "סוס אחד נכנס לבר", בכריכה צבעונית ותחת תחילתה של בדיחה שחוקה. הכנסתי אותו לתיק, והחלטתי: הפעם זה שלי. הפעם אני אצליח להחזיר אליי את גרוסמן. אלא שגרוסמן הקדים אותי, וספרו היה כמו דלי של מים צוננים על הראש היהיר שלי. לימים, סטירת ההתעוררות הזאת תנחת גם על מקבלי ההחלטות בפרס מאן בוקר.

      הספר "סוס אחד נכנס לבר" מאת דויד גרוסמן (יח"צ)
      כריכת הספר

      "סוס אחד נכנס לבר" מגולל באופן מדוקדק את מופע הסטנדאפ של דב גרינשטיין, המכנה את עצמו דובלה ג'י. המספר, אבישי לזר, הוא שופט בדימוס שמתקשה להרפות מעולם המשפט, ולמד לפני שנים רבות שיעורים פרטיים במתמטיקה עם גרינשטיין, כשהיו השניים נערים בשכונת רוממה הירושלמית. יום אחד מתקשר גרינשטיין ללזר במפתיע ומזמין אותו למופע שלו. שנים רבות חלפו מאז שניתקו קשר, לזר היה לשופט בעל שם, וגרינשטיין מבקש: "אני רוצה שתסתכל עלי. שתראה אותי טוב טוב, ושאחרי זה תגיד לי מה ראית".

      המופע יוצא משליטה. דובלה, סטנדאפיסט בינוני אך מוכר, מערבב את הבדיחות והאינטראקציה עם הקהל, עם זיכרונות הילדות שלו כילד להורים ניצולי שואה, מהם אימא שאינה בקו הבריאות ונזקי המלחמה ניכרים בנפשה, ובאינטראקציה תמידית ומותחת בינו לבין המוות. ההומור הופך עם התקדמות הספר לתוספת כמעט אלימה לתיאורים הגרפיים של אותו דובלה ג'י, והקהל המבולבל מתחיל לאבד סבלנות. אחד-אחד מתחילים האנשים לעזוב את האולם, ונשאר קומץ ספק-סקרן-ספק-המום-ספק-חומל. דובלה ג'י הוא תאונת דרכים שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה. הספר כולו מתואר מעיניו של השופט, והמופע הופך להשלמת פערים עבור התמונה החלקית שראה בילדותו, מתוך ההיכרות עם גרינשטיין הצעיר.

      עם סיום המופע, כמו גם סיום הספר, התביישתי. התבוננתי במראה של יחסי הסופר-קוראים שגרוסמן הציב בפניי, הלומה. במניפולטיביות רגישה ובבחירת מילים מדוקדקת, הציג לי גרוסמן את מה שקורה ליצירה כשהיא נמהלת בחיים, אלה שהרגשתי שגדולים עליי בספרים הקודמים. את הקהל, שמגיע כי הוא שומר חסד נעורים לאמן מצליח שסיפק מוצר מסוים לאורך שנים, אבל מתחיל לאבד סבלנות כשהיצירה מושפעת מדי מחייו של הפרפורמר. את השופט, שמבין, עם התקדמות המופע, כמה מעט הוא יודע. גרוסמן אסף את השברים של "אישה בורחת מבשורה" ו"נופל מחוץ לזמן", איגד את כל הסבל והקשיים למעין דבוקה גרוטסקית ומטורללת, והגיש: הנה, זו ההופעה שלי. זה מה שיש לי להציע. מה השתנה, אתם שואלים? מה קרה? החיים קרו.

      דויד גרוסמן (AP)
      גרוסמן (צילום: AP)

      סגרתי את הספר וקיבלתי בהבנה את העובדה ש"איתמר מטפס על קירות", "ספר הדקדוק הפנימי" ו"נופל מחוץ לזמן", הם כולם אותו גרוסמן שהחיים קורים לו, ובכל פעם עושה בהם שימוש ופורק אותם על הנייר, אלינו. ובגאונות מרחיבת לב, הוא שרטט את אותה קלישאה ספרותית על כתיבה יצרית ב"סוס אחד נכנס לבר", והזכיר לנו איך מרגישים מי התהום שנובעים במקום שבו מתחילה גם הכתיבה.

      "סוס אחד נכנס לבר" הוא לא ספר קל. הוא מתאר בצורה דקדקנית את סיפור חייו של האמן, את הניסיון לתבל אותו בציניות והומור שחור, את האינטראקציה הכמעט אינהרנטית עם הקהל – ואת הטרגדיות שהיא טומנת בחובה. הנטישה שהחשיפה עלולה להביא איתה, ולפעמים, זו דווקא הבעתה שמשאירה את הקהל במקומו, כמו קבוצת סקרנים באזור שספג אסון.

      אנחנו השופט, ואנחנו גם דב גרינשטיין, ולפעמים גם דובלה ג'י. אנחנו שיפוטיים, טרגיים, משעשעים וגם פתטיים. וגרוסמן ארז את הלקח הזה באריזה מחושבת וקולחת באחת. כמעט בעצמו, הוא מבקש: "אני רוצה שתסתכל עלי. שתראה אותי טוב טוב, ושאחרי זה תגיד לי מה ראית". וכמו המונה ליזה של דה וינצ'י, דומה שלא משנה מאיפה מסתכלים על הספר – אם מתחילת שנות ה-20 או משלהי שנות ה-50 לחיינו, אם מהמיטה או ממטוס – נצליח לראות ולהרגיש את עצמנו, ובעיקר לגלות הערכה, הבנה וחמלה אחד כלפי השני.