אפילו אסי עזר נותן לאחרים לדבר: "רק רוצים לרקוד" היא פאר הריאליטי

אזרחי ישראל, אחיי המכורים לטלוויזיה והסובלים ממעט מדי שעות שינה, אפשר לנשום לרווחה. בתום חמישים שנות כיבוש טלוויזיוני, שבהם קברניטי הערוצים המסחריים חמסו כל פורמט בינלאומי מצליח ועברתו אותו במידות שונות של הצלחה – למדנו סופסוף לעשות ריאליטי כמו שצריך. הנה מוטלות גופותיהם של כל הניצבים ב"קחי אותי שרון" והחתיכים הנשכחים של "כוכב נולד" על מזבח תהליך ההתבגרות של הטלוויזיה הישראלית. כי "רק רוצים לרקוד" היא תמצית כל הלקחים שהופקו מהשטחים הטלוויזיוניים הכבושים של העבר: קצבית, מסחררת, מרגשת, ומביעה רמה חדשה של ניתוק מהמציאות. המון כסף נשפך שם בכל פריים. כמה חבל - ובמידה מסוימת צפוי - שהלקחים נלמדו מאוחר מדי, בדיוק כשהז'אנר כולו נמצא בשקיעה בכל רחבי העולם.

פרק הבכורה ששודר אמש ("קשת", ערוץ 2) מצביע על שתי מגמות מעניינות, שגם הן נלמדו מהפקות ענק דומות בטלוויזיה העולמית: הראשונה, היא שהכוכבים האמיתיים של התכנית הם המגישים שלה, ואחריהם השופטים, ורק בסוף בסוף, במעברה של המדינה הטלוויזיונית החדשה הזו – ממוקמים המתמודדים. עכשיו יש ביניכם מי שקורא את זה ואומר: "אסי עזר? משתלט על המסך ולא נותן לאף אחד להשחיל מילה? לא מאמין לך". אבל עזר ושותפתו לכיבוש הנאור של כל חלקה טובה בטלוויזיה שלכם, רותם סלע, הם למודי קרבות, ולתפקיד המכריע שלהם ב"רק רוצים לרקוד" הם מגיעים משופשפים ומסורים באופן טוטאלי. לא עוד פנים יפות במעברונים מבית מדרשה של אסתי גינזבורג. כאן השופטים, והמגישים שמלווים אותם, הם-הם השואו. לזכותם של עזר וסלע ייאמר ששנים של זוגיות תחת בית הדין הרבני של דיזיין סנטר בני ברק עשו להם רק טוב. הוא יודע לתת לה מספיק מקום בשביל לזרוח, והיא מרככת, בחן האינסופי שלה, את הבולמוס ההיסטרי שהוא אסי עזר על המסך. אי אפשר שלא להיות מרותק לדינמיקה ביניהם.

חשבתם שהתיאבון של "רק רוצים לרקוד" נגמר שם? טעיתם, כי גם בליהוק השופטים התכנית הצטיינה. עידן שרעבי, עדן שבתאי, אנה ארונוב ודוד דביר, הם צוות המטבחון של ההנהגה החדשה הזו – וכולם רוצים להיות גולדה מאיר (גולדה, אם את קוראת את זה, תודי שמעולם לא חשבת שזה יקרה). אנה ארונוב ועדן שבתאי באו לתת עבודה, "לנצח" כמו שארונוב קוראת לזה, ולטובת המטרה הזו הן יתרוממו מהכיסאות שלהם שוב ושוב כדי לכתר את הבמה ולהראות למתמודדים ההמומים איך עושים את זה באמת. עידן שרעבי הוא הלב הפועם של הפאנל, המהורהר, המתרגש-תדיר (והוא בכה כבר בפרק הראשון. תאכלי את זה, אנה), שבלעדיו יהיה הקאסט נטול נשמה. ודוד דביר בז. הוא בז לכולם. הוא שם כדי לבוז לתכנית, למתמודדים, לבחירות של השופטים, למגישים. הוא הגיע כדי לבוז. דביר הוא הטרומפלדור במדינה הטלוויזיונית החדשה הזו – הוא ראה הרבה, הוא סבל בדרך, וכולם רק צריכים לשמור שהם לא ירגיזו אותו או ינסו ללחוץ לו יד.

מה שמוביל אותנו למגמה החשובה השנייה של "רק רוצים לרקוד": מות המתמודדים. כלומר, לא מוות ממש, אלא מותם כמלכי הריאליטי של עצמם. עשור שלם של רוויה בתכניות ריאליטי בינוניות, נצלניות ומופרכות לימדו את בעלי הממון, שעל המתמודדים בתכניות הללו אי אפשר להישען. ולכן מקבלים פרק בכורה בן שעתיים שברובו התרכז בתחרות בין השופטים (וזו התחרות האמתית, הם שואפים להביס זה את זה באמצעות הרקדנים), ויחסי האהבה-שנאה-קנאה-בשיער-המושלם של אסי עזר ורותם סלע. והמתמודדים? הם תפאורה למערכת היחסים הסבוכה הזו, בין השופטים למגישים, והם מספקים להם שפע של הזדמנויות להתפעל, להתרגש ולהגיב מול המצלמות. המתמודדים אולי רק רוצים לרקוד, וחלקם אכן מוכשרים, אבל הם ירקדו לפי החליל של השופטים, או שילכו לחפש את מזלם בסוריה. למה, שם הריאליטי יותר טוב?

וזה אולי הפן המעניין ביותר ב"רק רוצים לרקוד". היא לא ישראלית. האריזה, העריכה, ההמונים המצולמים מחוץ לאולם האודישנים, ההיררכיה הברורה בין אצולת השופטים לפרולטריון של המתמודדים – כולם זועקים גולה, אמריקה, תפוצות. אף לא פריים אחד בחבילה הנוצצת של "רק רוצים לרקוד" לא דיבר בישראלית – לא חיילים עם חלום להיות רקדנים, לא סיפורי התבגרות בפריפריה – הבמה של "רק רוצים לרקוד" מתנהלת במקום אחר, רק מריח הבירה-מכבי על החוף בפינאלה הגדולה של נינט. את אנה ארונוב לא תתפסו מתה בחליפת הניטים ההיא.

אבל האם ההימלטות של "רק רוצים לרקוד" מהישראליות היא שתציל אותה, ואת "קשת" של הימים שאחרי האח הגדול? תיכף תתפצלנה הזכייניות, ומלחמת ששת הימים של הטלוויזיה תעמיד "רק רוצים לרקוד" למבחן האמיתי. האם היא תשרוד, ותשלח את זרועותיה לשטחים חדשים, ותשפיע על האופן שבו יוצרים ריאליטי אחריה? או שהגיע הזמן לזנוח את הפורמט המעגלי והמתיש הזה, ולרדת לברלין? ביום שני הבא נתחיל לגלות. אל תחמיצו.