אומרים שההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים. אם זה נכון, הרי שדוד בן גוריון היה הראשון שהבין את זה במדינת ישראל הצעירה. 50 שנה אחרי שהפנה את גבו לממשלה שאותה ניהל, עבר לשדה בוקר, נדחק לשולי התודעה על-ידי מנהיגים תוססים ושערורייתיים יותר (כמו מנחם בגין וגולדה מאיר), ונחרט בתודעה הציבורית בתור הקשיש החביב שמתרגל עמידה על הראש בחוף הים, ותו לא הוא חזר כדי לכתוב את ההיסטוריה שלו מחדש. קשה להפריז בעוצמתו של הריאיון הזה, שאותו חושף הסרט "בן גוריון, אפילוג" (ששודר אתמול בערוץ 8 של HOT) לראשונה, קרוב לחמישה עשורים אחרי שצולם, אופסן בארכיון שפילברג בירושלים ונמחק מהתודעה. הסרט המטלטל הזה הוא כתב היד שאותו השאיר בן גוריון לישראלים, במקום ספר הזיכרונות שלטובתו הוא פרש מהממשלה, ושאותו הוא לא הספיק להשלים.
"אם הייתי יכול לבחור בין שלום לבין כל השטחים שכבשנו בשנה שעברה, הייתי בוחר בשלום"
את הדברים הללו אומר בן גוריון בשנת 1968, שנה לאחר סחרחורת הניצחון של מלחמת ששת הימים, וחמש שנים אחרי שהתפטר מתפקידו כראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל. באותה הנשימה הוא מרחיב על אמונתו בארץ ישראל השלמה ובזכותו ההיסטורית של העם היהודי עליה, אבל "לא אם המחיר הוא השלום". בימינו, סולם ערכים כזה היה מסמן אותו כבוגד, או גרוע מזה, כשמאלני. ואמנם גם במשימה הזאת הסרט רושם הצלחה: הוא מסמן לנו, הצופים בו במרחק של חצי מאה, את הצמצום המואץ של השיח הפוליטי בישראל. די בלשמוע את בן גוריון מדבר על ציונות ("הכרזתי שאני לא ציוני") כדי להבין עד כמה יכולת ההכלה שלנו הצטמקה מאז, ועד כמה האידיאלים הגדולים הפכו לג'ינגלים ומניפולציות.
"אני יהודי שרוצה לחיות בעולם שבו יש שלום בין האומות, ואין בו ניצול של עמים אחרים"
באחד הרגעים המעניינים ביותר בסרט, נדרש בן גוריון לשאלה: "אז אתה לא ציוני ולא סוציאליסט. מה אתה?", התשובה שלו על התנגדות לניצול, מהדהדת מרגע זה ואילך לכל אורך הסרט. למה התכוון בן גוריון בשנת 1968 כשאמר שהוא שואף לראות עולם שאין בו ניצול? מה הוא הבין כבר אז לגבי התהוותה של מדינת ישראל? מה הוא הבין לגבי הבאות, לגבי ימינו שלנו? הוא לא מסביר. הסצנה הזו מקפלת בתוכה את הכח העצור של "בן גוריון, אפילוג" כולו: הסרט מצליח לסגור את המרחק שבין שדה בוקר בשנת 1968, לבין תל-אביב ובאר-שבע וירושלים, ורמאללה ושועפאט של 2017.
נדמה שבכל רגע נתון בן גוריון מדבר עלינו, על ישראל העכשווית, על הנהגתה הנוכחית, ועל הציבור והאופק שלה כפי שאנחנו חווים אותם היום. זה גם התעתוע החשוב והמרכזי של הסרט. על פניו מדובר במסמך היסטורי, חומר גנוז מן העבר. בפועל, בן גוריון מדבר על העתיד ולא על העתיד שלו אלא על העתיד שלנו, מיום זה ואילך. במובן הזה "בן גוריון, אפילוג" הוא לא סרט תעודה, כמו שהוא מסמך נבואי.
"אני לא הובלתי את ישראל, אני הובלתי את עצמי. מעולם לא הובלתי את ישראל"
כך משיב ראש הממשלה הראשון של ישראל לשאלה על המשמעות של מנהיגותו. אפשר לראות בדברים הללו צניעות של מי שמסתכל לאחור על ימיו כמנהיג, ונהנה מסוג של נחת ושחרור מאחריות. זו צניעות שניכרת גם ביחסו אל גולדה ובגין, שנידו אותו, ובזהירות שלו שלא להעביר עליהם ביקורת מפורשת, אף שהוא אומר מפורשות שהם לא מקבלים את ההחלטות שהוא עצמו היה מקבל.
ואולי זה היסוד שאבד עם לכתו של בן גוריון, הענווה הפוליטית. כי נדמה שבימינו יש רוויה בדמויות שמשוכנעות שהן מובילות את ישראל, ומרבות לדבר על ההובלה הזו, בניגוד לבן גוריון, למרות שהן מובילות רק את עצמן. נדמה לי שלטיפוס הזה בן גוריון מתכוון כשהוא מדבר על "המנהיג המסוכן", זה שאינו מסוגל לקבל החלטה שאינה פופולרית באופן רחב, משום שהוא מקדש את מסירותו של הציבור אליו ומעדיף אותה על פני סדר העדיפויות של המדינה.
"לאבא לא היה אכפת. היו לו ספר ועיפרון"
במילים אלה מתארת גאולה בן אליעזר, בתם של בן גוריון ואשתו פולה, את החיים שגזר עליהם אביה במדבר. פולה הייתה נמנעת מאוכל כדי לא לתת לבעלה את הרושם שחסר לה או לילדים מזון. אהבתה של פולה אליו, מתחילת דרכם ועד סוף ימיהם יחד, גם היא ניכרת בסרט. והוא, גאולה מספרת, לא שם לב. היו לו ספר ועיפרון, ולא בכדי.
"בן גוריון, אפילוג" מזכיר לנו שבן גוריון היה אינטלקטואל, הוא דיבר כמו איש רוח, שופע ידע וסקרנות, ותשובותיו מלאות בהתייחסויות לדתות, לפילוסופיה ולהיסטוריה עולמית. נאומיו החריפים של בגין, שהתחילו לצבור תאוצה לקראת דעיכת כהונתו של בן גוריון, שמו קץ לפסקאות הארוכות, להעמקה ולהרחבה, ולדימויים והאמצעים הספרותיים בפיהם של מנהיגים. עד מהרה למד הדור שאחריו לדבר קצר, במשפטי מחץ, כך שיהיה קל הרבה יותר לעכל את הדברים.
זהו דיוקן אינטימי, ערוך להפליא מתוך שש שעות של ריאיון במקור, שמגלה את דוד בן גוריון גם כבעל חוש הומור ממזרי, וכמי שהשאיפה שלו היא לחנך והאידיאולוגיה שלו היא להושיע. לקראת אמצע הסרט שואל אותו המראיין הבריטי מה פירוש המושג "עם סגולה". בן גוריון משיב לו שמדובר בהקניית ערכים של רדיפת שלום, אהבת הזר, וקידוש הצדק. "האם ישראל עומדת בערכים אלה?" שואל אותו המראיין, אי שם בשדה בוקר ב-1968. "עדיין לא," בן גוריון עונה מיד, כאילו היה מוכן לשאלה הזו, ופניו מרצינות מאד. ולרגע אחד ממושך, בזמן שהמראיין דורך את השאלה הבאה, שניהם משתתקים.