קשה להחליט אם ארבע השנים - סוג של נצח בפופ - שהזמרת לורד לקחה בין אלבומה הראשון לשני, הן תוצר של נסיבות או החלטה. על פניו, ארבע השנים שמפרידות בין "Pure Heroine" הסנסציוני מ-2013 ל"Melodrama" החדש אמורים להוות את ההבדל בין אלבום של נערה בת 16 לאלבום של אישה בת 20. אלא שאלמנט ההתבגרות הוא לא הנושא היחידי כאן. בשנת 2013 לורד הייתה צעירה מחור שכוח-אל בקצה העולם. היא לא פחדה אז לבקר את סצנת הפופ העכשווית (הלהיט "Royals") או את הצביעות ההוליוודית ביחס לכל מקום אחר (בלהיט "Team"). בשנת 2017, לעומת זאת, לורד היא מיליונרית צעירה, עם פרסי גראמי בארון, אחת שמככבת ברשימות העשירים של עיתון Forbes ושמוזמנת על ידי חברי נירוונה למלא את מקומו של קורט קוביין בהופעה שקיימו כאשר התקבלו ל"Rock&Roll Hall of Fame". במלים אחרות, לורד של 2017 היא די מה שלורד של 2013 יצאה נגדו.
כדי להתמודד עם הפער הזה, לורד, במקום להוציא עוד אלבום דעתני, החליטה לשנות לכיוון הארטיסטי. כך, "מלודרמה" הוא אלבום רוויי בטקסטים שמושפעים משירה מודרנית, עמוס בדימויים סימבולים. כבר מעטיפת האלבום אפשר להבין זאת. אם העטיפה של "Pure Heroine" שכללה בפשטות פ?אנקיסטית את שמה ואת שם האלבום באותיות לבנות על רקע שחור, עטיפת האלבום החדש מציגה ציור אבסטרקטי של לורד, שוכבת בעיניים פקוחות במיטה.
כמעין חידה, על עטיפת האלבום לא מופיע שמה של לורד וגם לא שם האלבום. הזמרת רוצה להעביר לנו מסר, כאילו אומרת לנו: תחפשו במה מדובר, תחפשו מי אני. עטיפת האלבום מעלה עוד המון שאלות, שגם עולות מתוך האלבום עצמו. האם זאת מיטת יחיד או מיטה זוגית, שלורד שוכבת בה. אם זאת מיטה זוגית, עם מי לורד נמצאת בתוכה. למה היא לא ישנה? האם זה מבט סקסי על פניה או שמא מבט של עייפות? האם היא מאופרת או שזוהי התאורה שמבליטה את פניה? האם היא לובשת פיג'מה או שהיא נכנסה למיטה עם בגדים? אלו נראות שאלות ריקניות, אבל באלבום עם יומרות אומנותיות - לכל דבר כאן יש משמעות. גם כל שורה שנכתבת באלבום אמורה להגיד משהו הרבה יותר גדול מהמשמעות הפשוטה שלה.
האלבום, שעוסק כל כולו במערכות היחסים של האישה הצעירה הזאת, מתקדם בקצב אינטנסיבי מהתרחשות להתרחשות ולפני שמצליחים לעקוב אחר ההתרחשות מבינים שהוא נגמר. זה מתחיל בלהיט הראשון מהאלבום, "Green Lights" היפהפה, שמספר על הפרידה הגדולה הראשונה של לורד בחייה. ללורד לא נוח ליפול לנישת הזמרת ששרה על לב שבור ובמקום זה היא מנתחת מה היה ומחכה ל"אור הירוק" שיודיע לה שאפשר להמשיך.
המשך האלבום מביא עוד ועוד חוויות מהאהבות הראשונות של לורד, חומרים שמאזיניה הצעירים יוכלו להזדהות איתם. השיר השני, "Sober", עוסק בהתמסטלות בזוגיות, הקטע השלישי "Homemade Dynamite" על סטוצים במסיבות ואילו השיר הרביעי "The Louvere", על שם המוזיאון הפריזאי המפורסם, חוזר לעסוק בפרידה ובבדידות.
Lorde - Green Light
כל השירים האלו מובאים על מצע של הפקה אלקטרונית עדינה, עם השפעות רבות של דרים-פופ, טריפ-הופ ואינדי רוק. הקו המוזיקלי הזה לוקח את ההתעסקות של לורד בעצמה ובמערכות היחסים שלה למקומות מאוד רציניים. אלו לא סתם התאהבויות של בת עשרה, זה משהו הרבה יותר עמוק. כש-"The Louvere" מסתיים בדקה וחצי של נגינה אינסטרומנטלית שנשמעת לקוחה מתוך שיר אבוד של הקיור, אי אפשר שלא לצלול לתוך התחושות שלורד מנסה להעביר לנו, להשתכנע שזה הכול אמיתי.
והאם זה כך? ככל שלורד ממשיכה לשיר על אותם נושאים, הדברים מתחילים להישמע מוגזמים, להישמע - כמו שם האלבום - כמלודרמה. כדי לכסות על עצמה גם בתחום הזה, באמצע האלבום לורד מביאה את הקטע "Sober 2 (Melodrama)" שכאילו לועג לעצמה ולפומפוזיות שהיא מציגה לאורך כל 41 הדקות של האלבום הזה. "והטרור", היא שרה, "והאימה, וכל התהילה והטראומה וכל הפאקינג מלודרמה".
קשה שלא להתרשם מההצלחה של לורד באלבום הזה להביא בצורה כל כך טובה את זווית הראייה של בני גילה על יחסים. כל זאת לצד הפקה מצוינת ומלודיות שלעיתים גולשות לשלמות פופית סוחפת. לורד מצליחה כל כך טוב איפה שלנה דל ריי, Banks ו-MØ לא ממש מצליחות וזה מרשים. ארבע השנים שבהן לורד עבדה על האלבום הזה נראות מוצדקות וחכמות.
קשה שלא להתרשם מלורד. עם זאת, תמיד יהיה גם צד חשדני כלפיה. הכול שם מושלם מדי, היא הפכה לסוג של אמנית אולטימטיבית, מעין ליאו מסי של עולם המוזיקה. באופן מעורר חשד בין מסי ללורד גם יש משהו במשותף. הכדורגלן הוחתם בגיל 13 על ידי מועדון הכדורגל הגדול בעולם, שטיפח אותו להיות כוכב על. לורד הוחתמה בגיל 13 על ידי יוניברסל, חברת התקליטים הגדולה בעולם, שטיפחה אותה והפכה אותה למה שהיא. האם לורד היא תוצר של חברת ענק שעמלה ליצור את הכוכבת המושלמת, או שמא היא הדבר האמיתי? ניאלץ להמתין להמשך הקריירה.