הגעגוע לאמא והטעות שלא נותנת מנוח: הפנים הלא מוכרות של עפר שכטר

"ארז טל הוא יצור מיוחד, מאוד מאד חכם. אף פעם לא הצלחתי להגיע אליו ממש לעומק, אל הבפנים של הלב, אבל אני מעריך אותו כשאני מסתכל עליו מהצד ורואה את העבודה שהוא עושה ואת היכולות שלו והמקצועיות שלו. בסוף יום צילום, כשאני כבר שפוך ואין לי כוח להוציא מילה מפה, הוא כאילו הרגע התחיל את היום. מקצועי, מנהל, עורך תוך כדי את עצמו, ונראה כאילו הוא הרגע התחיל. יש הרבה מה ללמוד ממנו. אני מעריץ אותו על היכולת שלו והחריצות שלו, והיכולת לשמור על האנרגיה הגבוהה והטובה גם בשעות הקטנות. לצערי, אני מניח שחלק מהשמירה על האנרגיה שלו זה גם לשמור את עצמו לעצמו. לא פשוט להתקרב אל ארז, אבל זה מה שמיוחד בו. חוץ מזה שארז מאוד מצחיק, הוא לא מתאמץ להצחיק בתכנית כי יש הרבה מצחיקנים מסביבו, אבל ביום יום הוא מצחיק, הוא מחכה ליציאה הנכונה וזה ושווה זהב".

"אני פנאט של שמירה על בריאות עוד מגיל 20, ומאז בכל פעם אני מוסיף עוד משהו ומחזק עוד משהו. זה התחיל כשהפסקתי לשתות מוגזים, הייתי ממש בעניין והפסקתי עם זה, ומאז אני שותה רק מים. זה הדבר הראשון שעשיתי. עם הזמן הפסקתי לאכול סוכר בכלל והגעתי למין איזון שאני יכול לאכול מה שבא לי, ולמזלי מה שבא לי זה דברים בריאים".

"גובה תמיד היה אישיו, אבל היום זה כבר לא. הצלחתי להתרומם מעל זה, למרות שכשאני נוסע לחו"ל, אני מתמודד עם כל מיני נפילים כאלה באירופה ובארצות הברית, שאתה אומר לעצמך 'מה קורה פה, איך הם הגיעו לזה, מה הם אכלו'. הם יכולים לאכול אותי, האנשים האלה. אתה מרגיש מאוים, וכמובן גם מול בנות מאוד מאוד גבוהות אתה מרגיש מאוים בחו"ל. בארץ יש מקדם היכרות כזה, אבל זה נחמד שיש איזה מחסום שצריך לעבור אותו. הבעיה היא שככל שאני מזדקן, אני מתכווץ. אני הולך להגיע לרמה של גובה של נמלה. אני כמו שקיעה, הולך ונעלם. בגיל 70 לא יראו אותי".

"אני מודה שכשהייתי צעיר מאוד, היה לי חלום להיות דוגמן מסלול. ממש ריגש אותי ללכת על מסלול. עשיתי קמפיינים בתחילת הדרך, אבל היום זה כבר לא נוגע לי. למרות שאם אני צריך לעשות קמפיין אני נהנה, אני אוהב להצטלם, למדתי עם השנים להצטלם ואני אוהב לעשות פוזות, אני אוהב ללבוש בגדים מיוחדים ותסרוקות וכאלה. אבל אני כבר לא אהיה דוגמן. בטח לא מסלול. אם כן, יצטרכו לבנות לי מסלול מיוחד כזה ליד המסלול הרגיל, יותר גבוה".

"איבדתי את אמא שלי בגיל 17, היא הייתה מאוד יקרה לליבי. היא נפטרה מסרטן. יש געגוע גדול ומן הסתם הייתי שמח שהיא תחזור. אבל השלמתי עם האובדן הזה. זה בנה אותי בתור בן אדם. אבא שלי, בן 65, בינתיים מחזיק חזק, הוא עבר כבר שני התקפי לב אבל הוא מחזיק בשיניים. הוא איש חזק, הוא לא רואה בעיניים. לפני מותה אמא שלי הייתה המנהלת האדמיניסטרטיבית של להקת העפרוני. אבא שלי חקלאי, מגדל פרחים, פירות. הוא טייס לשעבר ואיש מאוד מאוד חכם. יש לי רק דברים טובים לומר על ההורים שלי. הם חינכו אותנו טוב. יש לי ארבעה אחים: שתי אחיות ושני אחים. כולם יצאו מאוד מוצלחים, אני כביכול הכבשה השחורה. ההורים שלי נתנו לנו את הכל, יש לי מודל הורות וזוגיות מאוד טוב, אבל לצערי אני לא בכיוון לממש אותו".

"הרגעים המאושרים בחיים שלי הם כשאין ווי-פיי. הפלאפון לא מחובר ולא עובד, אתה לא מחובר לעולם, אתה בשקט עם עצמך, מרוכז ונמצא ברגע".

"האווירה במושב בו גדלתי הייתה פשוט חלום. כל הילדות שלי והנערות היו מושלמים. היו תקופות שהייתי מאד פופולרי והיו תקופות שפחות. אפילו פעם אחת עשו עלי חרם, כנראה בגלל שהייתי מאוד מאיים עם השיער הבלונדיני שלי, אבל היו לי חברים מהמושב שחלקם עוד חברים שלי היום. הזיכרון מהתקופה הזו במושב, עוד לפני הטלפונים הניידים והכל, היא שאתה יוצא מהבית שלך להרפתקה, אתה לא יודע מתי תחזור ואיך תחזור ומה יקרה לך. פשוט יוצא להסתובב במושב עם החברים ואתה לא יודע מה תעשו. להתפלח לבריכה, אולי ללכת לגנוב לחם, סתם להסתובב בשדות, להיכנס למים של מגדל מים, הכל יכול לקרות שם. זה זיכרון כללי כזה, של הנאה צרופה".

"אני לא חושב שאתחתן אי פעם. זה לא אומר שלא אחיה עם בחורה, אבל כל האקט הזה של חתונה - הארגון, האורחים והבלגן - פחות מדבר אלי. אולי נעשה איזה משהו קטן בים בשביל החברים, אוהלים ושינה, להיזרק על החוף, בעיקר כי אני נורא אוהב לישון בים. אפילו לא אקרא לזה חתונה. אבל חתונה כחתונה? אני פשוט לא רואה את זה קורה. אם בת הזוג שלי תגיד לי שהיא רוצה ושזה יפיל לנו את הזוגיות, אז זה יפיל את הזוגיות. אגב, אם אתם רוצים להזמין אותי לחתונה ואתם שואלים את עצמכם אם כן או לא, והאם אני איעלב, אז אני לא איעלב. אתם יכולים לא להזמין אותי. אני אמנם נהנה כשאני בא, אבל בסופו של דבר זה מין מפעל שהכל בו נראה אותו הדבר. אני מבין שזה היום הכי מאושר לזוג עצמו, אבל לאנשים שבאים זה נראה אותו הדבר. אני האדם הכי מפסיד בחתונות, כל האנשים מקבלים את הכסף בחזרה כשהם מתחתנים, אני לא אקבל את זה. בור בלי תחתית הדבר הזה".

"הייתי בטיפול פסיכולוגי פעם והפסקתי וכבר כמה שנים טובות שאני לא הולך לפסיכולוג. מצאתי משהו שיותר דיבר אלי - המדיטציות. לא שזה לא עשה את העבודה שלו, זה עשה, אבל מיציתי ואני רוצה ללכת לדרך חדשה. קראתי את הספר "כוחו של הרגע הזה", הוא שינה לי את התפיסה של החיים, את הראייה על איך דברים עובדים, ואיך הם עובדים אצלי. נכנסתי קצת לבודהיזם ולכל תורות המזרח, גילית איך אתה נכנס פנימה לעצמך. גיליתי שאלה הדברים שמשקיטים את נפשי בצורה הטובה ביותר. כל מה שקשור במודעות, לתת לדברים להיות ולראות אותם ולהציף אותם, שזה בערך מה שעושים בפסיכולוגיה, רק שפה זה בחינם. מאז אני מתרגל מדיטציה בכל יום. בבוקר ואם מסתדר אז גם בערב".

"אני מאוד אוהב ילדים, אני אוהב את 7 האחיינים שלי מאוד, אני מאוד מסתדר איתם, לפני יומיים נולד לי אחיין חדש. כל האחים שלי עשו ילדים, רק עפר מסרב לעשות ילדים. אני רוצה ילדים, אני מניח שיהיו לי ילדים, אחד או שניים, אבל אין לדעת. החיים מפתיעים. נורא נעים לי לבד וכיף לי עם החיים שלי, כיף לי שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני רואה את המשפחה שלי ואת החברים הקרובים, כמה הילדים מעלים את החיים למסלול אחר. אני רוצה לבחור במודע במסלול הזה, לא מתוך לחץ חברתי או לחץ אישי שלי עם עצמי, אלא מתוך החלטה שעכשיו הגיע הזמן ואני מוכן לשים את הדברים שלי בצד. כרגע אני לא מוכן לשים את הסטנדאפ או את כל היצירה שלי בצד בשביל לגדל ילד. אני מקווה שבהמשך החיים אני כן ארצה לעשות את זה, ושספירת הזרע תהיה נורמלית כשאני אחליט".

"הדברים שאני כותב זה סטנדאפ ול"מועדון לילה". כל בוקר אני כותב דף או שניים של שחרור בוקר, במטרה להזיז את הראש והמחשבות ולנקות. זה משהו שקיבלתי מהספר 'דרך האמן', וזה עושה לי ממש טוב. זה משחרר יותר מיצירתיות. לכתוב סטנדאפ זה טריקי, אתה מגלה שזה לא קשה לכתוב כמו שזה קשה להושיב את עצמך. אז המלחמה שלי היא תמיד להושיב את עצמי כדי להניע את הגלגל. אחרי שהנעתי אותו זה כבר קורה. אני עוד אמצא איך לעשות את זה, זה בראש שלי כל הזמן שאני צריך לשבת יותר, וזה יקרה. כמו שבסטנדאפ עצמו מצאתי את הנקודה שבה אני אוהב את זה ונהנה, אני אמצא את זה גם בתחום הכתיבה עצמה".

"לא נעים לומר, אבל אין לי אפילו בגרות. כל האחים שלי עם תואר שני ואילו אני הייתי מורד בבית הספר. הייתי תלמיד מצוין עד שנמאס לי וזרקתי הכל. באיזשהו שלב רציתי להשלים את הבגרויות כי אני מאוד אוהב ללמוד ואני חושב שזה חשוב ואני מצטער שלא עשיתי את זה. אני יותר בתחום הריאלי: אני אוהב מתמטיקה, מחשבים, כלכלה. מתמטיקה זה היה חלום שלי, לנבור בזה, אני אוהב לפתור תרגילים, לפתור בעיות, להפעיל את המוח באיזור הזה. באיזשהו שלב אתה מגיע לגיל 30, אתה לא צריך תעודת בגרות בשביל התואר, וחשבתי אולי אפילו ללכת ללמוד לימודי קולנוע, אבל לא מצאתי זמן לדחוף את זה אז זה לא קרה. אבל אולי זה עוד יקרה, אין לדעת. לימודים אפשר לעשות כל החיים. זה כמו ילדים, אפילו יותר טוב, אתה לא צריך ספירת זרע גבוהה בשביל לימודים. אתה צריך תא אחד במוח שעובד וזהו".

"יש לי רק סופרלטיבים לתת לסדרה הזאת (ימים ב'-ה' 20:15 ב-HOT3). הייתה בחירה מדהימה של שחקנים. גם ברמה האישית התחברנו אחד לשני, ורואים את הכימיה על המסך. גם הצוות המקצועי מדהים, למעשה כל המעטפת, זו מכונה שנבנתה נכון, ועובדת מדהים. היא עבדה מדהים בעונה הראשונה, גם ברמה שלנו על הסט, וגם ברמת התוצאה. זו הסדרה שקיבלתי עליה הכי הרבה תגובות חיוביות ובכלל תגובות בכל הקריירה שלי. הצטערתי שזה לקח כל כך הרבה זמן עד שהיא חזרה, אני מקווה שנעמוד בציפיות שהעמדנו בעונה הראשונה, ואנשים לא חיכו לשווא. גם ברמת העבודה זה תענוג. מבחינתי אני לא בא לעבוד, אלא לעשות כיף עם החברים ולהנות. הייתי שמח לחזור ולצלם עוד עונה עכשיו. העונה הזו הולכת לעולמות המסתורין והמדע הבדיוני. זה מעניין לראות איך הקהל יקבל את זה. זה עשוי מאוד טוב".

"מעדיף לא להיכנס לפוליטיקה. אני לא אדם פוליטי בכלל. אני לא מתווכח, אני חושב שאנשים ממהרים לזרוק את הדעות שלהם מהר מהר החוצה, בלי באמת שתהיה להם קרקע או הבנה של הסיטואציה או ההיסטוריה. אין לי את ההבנה העמוקה הזו, ולכן אני לא מתיימר לדעת מה טוב ומה רע, אני גם לא חושב שיש טוב ורע בסיטואציות פוליטיות סבוכות. הדבר היחיד שאני כן רוצה זה שהנהגת המדינה ושליחי הציבור יהיו אנשים שרוצים בטובת המדינה".

"אני מוריד את הכובע, זאת תופעה מדהימה. לא חושב שהייתה כמוה בישראל. הם עושים דברים מדהימים, הם מדברים אל כולם, כולם אוהבים אותם, אני שמח גם בשביל אורון כלפון ויואב גרוס, שהם הסוכנים שלהם ואני עובד איתם ומכיר אותם המון שנים. אני שמח שהם תפסו את הדבר הזה וגרמו לו להיות היסטריה וגם מאוד מקצועי ומאוד טוב. האמת שאני מכיר שני שירים שלהם, אני יותר בן אדם של רוק, אפילו רוק לועזי הייתי אומר. אבל מה ששמעתי אהבתי, אין פה מה לא לאהוב, אתה שומע, נהנה, רוקד, צוחק".

"זו האהבה החדשה הישנה שלי. התחלתי עם זה לפני עשר שנים כשראיתי את הסטנדאפיטסט ביל היקס שכבר נפטר בינתיים. הוא היה מחתרתי ואמר דברים בפנים. אמרתי 'וואו, זה מדהים, אני גם רוצה את זה'. בשלב הזה זה הפחיד אותי, אבל אני אדם שאוהב להתמודד עם הפחד, אני אוהב להסתכל לשדים שלי בעיניים ולא יכולתי להפנות את הראש הלאה. אמרתי לעצמי שאם אני כל כך אוהב את זה אני חייב ללכת על זה. אמרתי לעצמי שאם ג'רי סיינפלד יכול לבדוק פאנצ'ים במועדונים אחרי שהוא עשה את הסדרה הכי גדולה בהיסטוריה, אז בטח שאני יכול להכניס את האגו למגירה ולהיכשל. שנים אני מתעסק בזה על אש קטנה, בשנה-שנתיים האחרונות לקחתי את זה לשלב הבא. ההופעה הקרובה היא בתיאטרון גבעתיים ב-14/7 ואני מתרגש".

"אני רוצה לציין שאני כותב עפר בלי ו'. לא החלטתי או המצאתי או חשבתי שזה מגניב, פשוט ההורים שלי קראו לי ככה בתעודת הזהות. זה ממקום של כבוד להורים שלי ולמחשבה תחילה שלהם לקרוא לי עפר בחולם חסר. מעבר לזה, עפר זה במבי, וזה גם ציץ. ציץ בודד. עפרים זה ציצים".

"לכל אדם יש את המחשבה מה יהיה בעתיד, אני מאוד מנסה להניח את המחשבה הזו בצד ולחשוב על ההווה שלי. מן הסתם אני לא בזבזן מטורף ואני יודע לחסוך אבל אני יודע גם להנות מהחיים בהווה, ולשים מספיק כסף בצד שההווה הבא שלי יהיה טוב. אני חושב שהסטנדאפ זה משהו שבתת מודע שלי נוצר גם כי יש בו אורך חיים מאוד גבוה. אני בונה על זה שככל שאזדקן ואתכער, אני בעצם אתפרנס יותר מסטנדאפ. כשאני אקריח אני בכלל הולך להפציץ, שם זה יהיה השיא, יש המון מה לכתוב, אתה מתחיל לכתוב על הדברים האלה, אתה חייב להוציא את זה על הבמה. חוץ מזה יש לי באולינג ברמת גן ששייך לי. אתה בא לשם וחוזר בזמן".

"אני לא חושב שאני מחזיק יותר צלקות. אני חושב שהבראתי את כולן ואני יכול להסתכל על השדים שלי במבט חודר ולעמוד מולם. יכול להיות שאני טועה ויופיע שד ואצטרך להתמודד מולו, אבל הצלקות שהיו - החלימו ונעלמו מהעין. אני לא מרגיש שאני סוחב על עצמי איזה פצע. צלקת זה משהו שנסגר, אבל הוא שם, בניגוד למשהו פתוח. לא מרגיש שסוחב על עצמי איזה משהו כזה".

"לפעמים אני מרגיש שאני קצת יקיר הקהילה. מעמדי קצת ירד כי הרבה זמן לא עשיתי תפקיד של גיי. תמיד היתה לי תחושה שהם רוצים להמיר אותי, לא הלך להם בינתיים. האמת היא ששואלים אותי לא מעט האם אני גיי, יש קטע כזה. כנראה כי בתקופת אקזיט שיחקתי המון על התפר הזה שאולי אני גיי וגם עשיתי המון תפקידים כאלה, וגם אני מסתובב עם חברים גייז. פעם אפילו חשבו שאני מנהל רומן עם חבר קרוב שהוא גיי. כשהיו שואלים זה הצחיק אותי, אז לפעמים הייתי עונה שכן, אבל אני לא, אני אוהב נשים. הבטחתי לעצמי שאם יום אחד ארגיש אחרת, אלך אחרי מה שאני מרגיש".

"אני רופא בסדרה, שזה נחמד מאוד וכיף. אני אוהב לשחק את דרור בסדרה, כי הוא ליצן מצד אחד אבל גם יודע להיות אמפטי למטופלים. מעבר לזה אחותי הגדולה היא רופאה גינקולוגית ואני מאוד גאה בה. בעוד חודש היא מסיימת שנתיים בקנדה בתת התמחות וחוזרת אלינו סוף סוף ובאה לכבוש את ישראל. אגב, היא פתחה המון רגלים כדי להתקדם".

"אני מודה שאני אוהב להנחות. יש משהו שהוא כיף ונינוח בשעשועון כי אתה נשען על משחק, בוא נגיד שזה כמו הרגע הזה בריצה שאתה מאט. זה תמיד מרגיש לי הפוגה. ביקורות פחות מעניינות אותי. מה שמעניין אותי זה דעת הקהל. במידה ואנשים בבית אוהבים אז אני שמח, אם פחות אוהבים אני פחות שמח. הביקורות עצמן לא ישנו את דעתי על המוצר. אם הקהל לא התחבר אליו, אז אני אומר 'אוקי, עשינו פה מוצר בעייתי וצריך לתקן אותו'. לפעמים על הנייר זה נראה לא טוב ופתאום זה עובד. ולפעמים להפך".

"חשיפת התחת הזו בתכנית אקזיט תלך איתי עד סוף חיי. עדיין מזכירים לי את זה. זה מטורף. אם יש משהו שאני סוחב על עצמי - זה אולי הדבר היחיד. זה לא כואב, אבל אני מתבאס שהתקפלתי במקום שלא הייתי צריך להתקפל. הייתי בתחילת דרכי אז, ונבהלתי מהעליהום הציבורי. לא באתי לזה עם אג'נדה מראש, זה היה מין מעשה קונדס והרגשתי כוכב רוק אז עשיתי את זה. לא יכולתי לעמוד מול ההמון המתקיף.

בסופו של דבר אני מסתכל אחורה ואומר, 'שטויות', זה באמת שטויות. זה אפילו לא קרה בטלוויזיה בכלל, אנשים לא יודעים, זה קרה באירוע אקזיט סיטי בחולון, מול קהל. הייתי בתחילת הדרך, אבל בנסיקה, הייתי שם חם ואנשים אוהבים שיש הזדמנות לרגע לנגח משהו שמצליח. כמו במועדון קרב כשהוא אומר "רציתי להרוס משהו יפה". הצלקת היחידה היא שלא יכולתי לעמוד ולהגיד 'שקו לי בתחת, שטויות, תמשיכו הלאה'. בעצם הנה אמרתי את זה, באיחור של 13 שנה".