הרבה לפני "משמר 88", יחידת הצלה אידילית אחרת הגנה על הקיצים שלנו. מדובר היה כמובן ב"משמר המפרץ", אחת הסדרות המצליחות של שנות התשעים, שיוצריה עלו על העסקה המושלמת: הם ייתנו לקהל תקריבים בהילוך איטי על גופות חשופים עם נתונים פיזיים מרשימים, ובתמורה יעניק להם הציבור אחוזי רייטינג גבוהים.
במהלך שידורה וגם לאחר רדת הסדרה מן האוויר בשלהי הניינטיז, היא הולידה כמה סרטי טלוויזיה ברמה נמוכה, אך מעולם לא הגיעה לקולנוע. כעת, בעקבות גל העיבודים ההוליוודיים של להיטים טלוויזיוניים מן העבר, "רחוב ג'אמפ 21" למשל, גם השלב האבולוציוני הזה מגיע וכך, עלה כאן אמש "משמר המפרץ", סרט עלילתי ארוך ראשון בכיכובם של המצילים והמצילות מקליפורניה.
לארץ, הגיע לסרט על הגחון, לאחר שספג בארצות הברית קטילה ביקורתית וכישלון קופתי, וקוטלג כבר כאחת המבוכות הגדולות של הקיץ. למרבה הצער, הצפייה בו מוכיחה כי הרוויח את כל זה ביושר.
דבר טוב אחד אפשר בכל זאת לומר על הסרט: הוא מציג צוות מגוון אתנית של שחקנים ושחקניות. בניגוד ל"משמר המפרץ" הלבנבן, כאן את המפקד לא מגלם דיוויד הסלהוף אלא דוויין "דה רוק" ג'ונסון, ובצדו מככבים בין השאר הקומיקאי השחור חניבעל בורוס, פריאנקה צ'ופרה ההודית (מיס עולם בשנת 2000) ואחרים וגם זאק אפרון, המשחק שחיין אולימפי לשעבר שירד מתהילתו ומנסה להמציא את עצמו מחדש ולגאול את נשמתו כמציל.
הפעם, מנסים הגיבורים לפענח סדרת מקרי מוות מסתוריים המתרחשים במפרץ, מה שמוביל אותם לחקירה גנרית למדי של סחר בסמים. הבעיה הגדולה של הסרט היא שהוא מתייחס לעלילה הזו ברצינות ובפרטנות גדולה מדי, וכיוון שהיא סתמית למדי גם הוא סתמי, כאילו היה פרק בינוני ונשכח של הסדרה.
אז אלמנטים של מותחן פשע סוג ג' יש פה. מה שחסר, לעומת זאת, זה כל המרכיבים שהפכו את "רחוב ג'אמפ 21", למשל, להצלחה: כלומר, אירוניה, פרספקטיבה, פאנצ'ים והברקות על מה שהשתנה בין שנות התשעים לימינו ובאופן כללי, חוש הומור. אם מישהו מתייחס לסדרה בשיעור הקומה של "משמר המפרץ" כבסיס האמנותי שלו, אז מצופה שלכל הפחות יעשה זאת בחיוך. אך ששת התסריטאים השונים שכתבו את העיבוד הזה אינם מספקים את הסחורה, וכך גם הבמאי סת' גורדון, שבעבר דווקא שיעשע יפה עם "איך להיפטר מהבוס".
היוצרים מחלקים את הבדיחות במשורה, ורק חלק קטן מצחיקות. רובן בגובה ים המלח, וחלקן דוחות ממש: למשל, סצנה בה הגיבורים נדרשים להסתתר בחדר מתים, והגופות שם מטפטפות עליהן. נו באמת, מה זה צריך להיות? ובעצם, למה כבר אפשר היה לצפות, כשהסרט יוצא לדרך עם תקריב על זקפתו של המציל היהודי השמנמן, שאינו בלתי דומה לצחי נוי, המאוהב באחת מן הקולגות השיקסעות שלו וכתוצאה מכך ימצא במהרה את אבר המין שלו משופד לעץ.
רבות מן הבדיחות גם מתגלות כהומופוביות, מה שהופך את הסרט למפוקפק עוד יותר. לעומת זאת, הופעות האורח הקצרות של כוכבי הסדרה המקורית דיוויד הסלהוף ופמלה אנדרסון מאולצות לגמרי וכבר הופכות את העסק כולו למעט פאתטי. כך גם הניסיון לסמן וי על משבצת ה"מודעות העצמית" דרך שתי התייחסויות קצרצרות ועלק מחוכמות לנטייה של "משמר המפרץ" להשתמש בהילוכים איטיים.
אז אמנם, אין להכחיש, מבחינה הורמונלית נטו, הסרט פוטוגוני, חושני ומהנה לצפייה. אך כיום, בניגוד לשנות שידור הסדרה, לא צריך אותה כדי ליהנות מגישה למראות חשופים שכאלה בשביל יש את האינטרנט. העיבוד הקולנועי, אם כך, מיושן ומיותר, ואין שום סיבה מיוחדת לראותו. בים, שמרו נפשותיכם מן המדוזות, ובקולנוע היזהרו מ"משמר המפרץ".
