שיפודי התקווה

יצאתי מ"הספרדיה" שקטה ומשוגעת, כמו הגיבורות של הסרט, אם ובת. לא הצלחתי להכניס את הסרט הזה לאף תבנית שמוכרת לי, וזו חולשתו (המסחרית) וגם קסמו. הוא סרט אוסטרלי אבל דובר ברובו ספרדית ואיטלקית; הוא מתחיל כמו טרגדיה לטינית אבל ממשיך בהומור שחור ודק; הוא סרט נשי אבל הנשים שם שונאות ומכשילות אחת את השנייה; הוא מלא במטה-ריאליזם ורגעי פנטזיה, אבל באותו רגע גם מציאותי עד כאב.

בעצם כאב הוא מילת המפתח בעלילה. אם משוגעת (השחקנית לולה מרסלי) ובתה השקטה והפגיעה (אליס אנסארה) ננטשות על ידי אב אדיש ומנוכר בחוסר כל. האם, לולה הספרדיה, מנהלת בדרכה המעורערת מסע הישרדות הכולל את בישול חיות המחמד של בתה לוסיה ואירוח גברים תמורת כסף ואוכל. הבת, המשמשת כמתורגמנית לאנגלית עבור רופא אוסטרלי, סובלת בשקט את התעללויות אמה, מותו של אביה, העוני והרעב, עד שאינה יכולה יותר.

הסרט עוסק במציאות של מהגרים מהזוית הבסיסית, ההישרדותית ביותר. מין ואוכל הם אמצעי הישרדות, והם מוצגים בצורה כל כך כעורה ועלובה עד שסצינות המין בסרט הן מהמצחיקות שראיתי לאחרונה. העלילה מתנהלת על הגבול הדק שבין שפיות לשיגעון, רדופה בטרגדיות ובבורות אכזרית כל כך, עד שלא נותר אלא להתחיל לצחוק. הסיפור הפשוט לכאורה של נשים במאבק הישרדות, אם ובת מול עולם מנוכר, מקבל משמעויות ומורכבויות חדשות לגמרי בעזרת שורה של מראות ודימויים קיצוניים ונדירים בקולנוע. קשה להביט במסך כאשר לולה הספרדיה עורכת לעצמה הפלה מאולתרת בעזרת שיפוד ארוך, ומביך להסתכל כאשר אחותה מאוננת בעזרת מלפפון (אותו היא מגישה אחר כך לארוחת ערב חגיגית). המראה התלוש של הסצינות, הצבעים המוגזמים, הצריף המוזר בו גרות הנשים, הדמויות הקריקטוריסטיות ותחושת הפנטזיה, מקלים על הצפייה במציאות המכוערת.

זהו סרט לא נוח לעיכול. ייתכן שזו הסיבה שהוא מוצג כאן בשקט יחסי כבר ארבעה שבועות, בקולנוע לונדון בלבד. עבור מי שנוחות היא לא בראש מעיניו, זהו סרט אמיתי ומיוחד, שמרגש אותך ממקומות אחרים לגמרי.