לפחות בחלק מהתזה שמעלה איתן כהן בספרו "המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים" הוא צודק לגמרי. אצלנו בבית של האשכנזים תמיד התייחסו למרוקאים בצורה מאוד נגטיבית. אמא שלי קוראת להם בבוז "מרקנצי" (מרוקאים, ברוסית), והיא הזהירה אותי אינספור פעמים שלא אביא לה חס וחלילה אחת כזאת הביתה. אחרי שקראתי את הספר של כהן הבנתי את מקור העניין: מדובר בסכסוך היסטורי מתמשך בין שני קטבים מנוגדים, ואמא שלי בכלל לא אשמה. היא בסך הכל דג מלוח קטן ולא רלוונטי בסיפור הגדול של העדתיות בישראל.
ב"המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים" (רסלינג) איתן כהן משרטט את הפרופיל המרוקאי תוך שהוא בוחן את הסטריאוטיפים שנקשרו בשמה של עדה זו. המרוקאי, כידוע, הוא סכין, הוא אספסוף, הוא פרחה, הוא חם ועממי, הוא דוד לוי, לו-לו-לו, ש"ס, מימונה ומופלטה. כהן מתבונן בכל אלו ומבקש להביא להם את הכאפה האנתרופולוגית שתסביר אחת ולתמיד במה דברים אמורים.
ובכן, העדה המרוקאית, שלה דפוסי התנהגות א-פורמליים שמקורם עוד במאה ה-18 בחיי הקהילה בארץ המוצא, שמה דגש על יחסים אישיים שבין אדם לחברו. תכונה זו עשויה להסביר את הסחבקנות המרוקאית המפורסמת. מנגד, הממסד האשכנזי, הציוני-סוציאליסטי, הבן-גוריוניסטי, זה שקלט את העלייה המרוקאית הגדולה בשנות החמישים והשישים אל תוך כור ההיתוך המפורסם, נושא מאפיינים פורמליים ורציונליים שמתייחסים אל כל אדם כאל פרט בודד, שיש לו חשיבות רק כשהוא נוטל חלק במפעל הציוני המפואר.
ההתנגשות בין המרוקאי האישי, הרגשני, לבין הממסד האשכנזי שמנסה לכפות על המרוקאי את חוקי המשחק הממסדיים שלו ולגרום לו להיקלט אל תוך המערך החברתי הישראלי בלי שום הכנה מראש, היא זו שיצרה את הריאקציה המרוקאית, בין אם מדובר ב"פנתרים השחורים", מרד ואדי סאליב או שוקי זיקרי. מכאן והלאה תזין התגובה המרוקאית מעגל נמשך של עוינות, תחושות קיפוח, רתיעה מסמכות ונקמה.
חוסר ההבנה של הממסד האשכנזי המפאיניקי את החשיבות שביסוד האישי שבמרוקאיות הוא זה שאשם בכל הרעות החולות שביחסים שבין מרוקאים לאשכנזים. הכוחניות המוסדית דחקה את המרוקאים לקרן זווית - היא ניכרה אותם, זרקה אותם לעיירות פיתוח, הפכה אותם לעבריינים בעל כורחם וגרמה להם להקים את טיפקס.
חיבורו של כהן אינו חיבור אמפירי, רבותי, אלא מחקר המבוסס על פרסונליזציה עדתית ותחושות בטן. לכהן, אגב, מותר לעשות כן מכיוון שהוא מרוקאי, וככזה הוא יכול להרשות לעצמו לא להיות חלק מחוקי הפורמליות האשכנזית, לזרוק עליהם זין ולהיות כאחרון מוכרי הפלאפל: להשתית תזה שלמה על מחקר בלי סטיות תקן, סטטיסטיקות וקבוצות מיקוד. איפה נשמע כדבר הזה? זה הופך את נקודת האחיזה המחקרית שלו להרבה יותר רופפת מבחינת ה"אמת" המדעית שלה, אבל גם הרבה יותר כייפית.
ואכן, מעולם לא נראתה המרוקאיות כל כך סקסית כמו בספרו של איתן כהן. המרוקאים, אותה עדה שסירבה להתכופף בפני ההגמוניה האשכנזית, מזכירה לי עכשיו את מלקולם אקס, פאבליק אנמי והסקס פיסטולז - סימבולים של מאבק אנטי ממסדי. כמותם, המרוקאיות סירבה לקבל את מרותו של כל מה שהוא "חוקי", התנגדה למשטור התרבותי ובחרה לדבוק באלמנטים האישיים של הא-פורמלי. יותר הארד-קור מזה לא תמצאו בחברה הישראלית.
בחלק השני של הספר מחטט כהן בכמה תופעות מרוקאיות ומנתח אותן לפי קווי המתאר שפורטו בחלק הראשון. דוד לוי הוא לא הנעלב הסדרתי אלא פוליטיקאי של רגשות, המגלם בהתנהלותו את כל מה שהוא מרוקאי. לא מדובר באופורטוניסט, אלא באיש של כבוד אשר שם את המוסר הרגשני בראש סדר העדיפויות שלו; מרדכי ואנונו, הבוגד המרוקאי, קרא תיגר על הגישה הישראלית-בטחוניסטית; שוקי זיקרי הוא מעצב שיער מכיוון שבחר בעיסוק שלא ידרוש התערבבות באקדמיה הפורמלית האשכנזית; הפרחה המזדיינת עם כל מה שזז קשורה ב"יחס הגמיש והבלתי דיכוטומי בין גברים ונשים בעדה"; המימונה היא חג הנקמה וניצחון על האשכנזים שבזו לעממיות המרוקאית.
כהן נוטה להיות מעט פשטני בצורה האוטומטית שבה הוא מקשר בין אותו אספקט א-פורמלי הטבוע באישיות המרוקאית לבין כל השאר, והנימוקים שלו עשויים להישמע משעשעים קמעה (יעל אבקסיס כסמל להתייחסות החדשה אל העדה המרוקאית? איזה חרמן), אבל נסלח לו. בכל זאת, מדובר במרוקאי. זהו כוחו המקסים (ושמא נאמר עממי?) של הספר, וזהו גם החיסרון שעלול לקומם את טומי לפיד שלו.
כהן אף לא מבקר בחריפות דיה את דפוסי ההצבעה הקבועים של מרוקאים לימין ולליכוד, שכיום כבר מזמן איבדו את מוטיב הנקמה במפא"י והם סתם שיתוף פעולה עם אותו ממסד אשכנזי שדפק אותם כבר בעבר וידפוק אותם, עם כל הביבי נתניהו והסילבן שלום, גם בעתיד. מבט אירוני על האובסס המרוקאי בעניין הזה היה תורם עוד זווית מעניינת לדיון. בכל זאת, האישיות המרוקאית הרגישה אמורה היתה ליצור יחסים של אמפתיה עם המזרחיות הערבית שנפלה אף היא כמעט אותו הקורבן לממסד הציוני-אשכנזי. הפנתרים השחורים זיהו בזמנו את הקורלציה הברורה הזאת בהתחברות שלהם עם "מצפן", ומנגד המרוקאים של היום קצת יותר דואגים לתחת של עצמם.
כמו בכל מחקר שמנסה לבחון קבוצות תרבותיות, בכלל לא בטוח שהמרוקאים יודעים שהם כאלה, אבל "המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים" הוא מסמך חשוב להבנה של הבעיתיות של אותו קיבוץ גלויות שככל שהזמן עובר מתגלה גם כצרה צרורה.
עממיקו: המרוקאים - הנגטיב של האשכנזים
12.11.2002 / 10:14