הסופרת אלונה פרנקל: "מי שהצביעו לממשלה הכובשת הזו אלו מעלימי מס"

בשמונים שנות חייה הספיקה סופרת הילדים אלונה פרנקל לכתוב למעלה מארבעים ספרים. למרות השפע הרב, קיים סיכוי גבוה שכולנו נזכור אותה בעיקר בזכות הילד החמוד ושחור התלתלים נפתלי, אשר לימד את כולנו איך עושים צרכים בסיר. השבוע היא חוגגת יום הולדת עגול, מבטיחה להמשיך לכתוב כל עוד יהיה לה מה לומר, ולא חוששת לדבר על הכול.

הבית שלה במרכז תל אביב מוקפד ועמוס פרטים: תמונות של בני משפחה, ציורים בעיפרון, גלויות ישנות, הדפסים חדשים, ופסלונים מכל מיני סוגים. לפני ימים אחדים פרנקל ובן זוגה ב-15 שנה האחרונות חזרו משהייה ארוכה בפולין. הריחוק מהבית גרם לה געגוע גדול, ובעיקר גודש של מחשבות אודות החיים כאן. במוחה היצירתי החלה מתגבשת תכנית, פרטי פרטים של רעיון כיצד לשנות את המציאות הפוליטית. "אני ציונית" היא מקפידה להבהיר. "אין שום מקום אחר בעולם בו הייתי רוצה לחיות".

"אני הולכת עכשיו לכיוון מאוד מוגדר - אנרכיזם", מבהירה פרנקל. "כשאת רחוקה מהמדינה מתבהרים המון דברים. הפרספקטיבה נותנת ראייה פנורמית. פתאום הבנתי שמה שלא יהיה, אני ציונית בצורה קטלנית ממש. שלא הייתי יכולה לגור בשום מקום אחר בעולם, שאני אוהבת את המקום הזה, כמו שמישהו שאוהב את הילד המפגר שלו, אין ברירה".

למה את מתכוונת?

"אני כל החיים משלמת מס הכנסה ומפרנסת דברים שהם נפשעים בעיני. כשביקרתי בחו"ל עכשיו, זה נורא הטריד אותי. פתאום הבנתי שכל החיים שלי פרנסתי דברים שהורסים אותי והורסים את המקום, לאן ולמה אני אחזור? להיות כובשת של שני מיליון אנשים? לסגור להם או לפתוח להם לפי מתי שאני רוצה מים או חשמל? לפרנס חצי צבא ששומר על ילד אחד באוטובוס כדי שיגיע מההתנחלות לבית ספר?".

מה הפתרון?

"יהיה מרי אזרחי שיהיה מבוסס קודם כל על להפסיק לשלם מס הכנסה. אבל את הכסף לא לבזבז, אלא להכניס לקרן נאמנות. מי שינהל אותה הם אנשים שיש להם בעצם כבוד ואמון של כל הציבור. מי מצביע בשביל הממשלות האלה, שמקיימות את הכיבוש? אנשים בעלי מקצועות. זה גזעני מה שאני אומרת אבל אני לא פוליטיקלי קורקט. אלו אנשים שרובם עובדים בשחור, שלא משלמים מס הכנסה. מתי קיבלת חשבונית מאינסטלטור או חשמלאי? את לוקחת חשבונית כשאת קונה בשוק? אני עוסק מורשה, אני לפעמים מרצה בכל מיני מקומות, ונותנים לי כסף במעטפה. גם אז אני כותבת חשבונית, כי לא נעים לי. שכבת האנשים שמצביעה לממשלה שלדעתי עושה דברים איומים ונוראים לא מפרנסת את המדינה, אני מפרנסת את המדינה. אמנם אין לי סטטיסטיקות אבל מדובר בכל הדתיים בישיבות שלא רק שלא משלמים מס הכנסה, אלא מקבלים השלמת הכנסה. 30 אחוז מקיים בעבודה שלו את שני השלישים האחרים".

אבל אם לא תשלמי מס הכנסה, בסופו של דבר תשבי בכלא.

"אני מוכנה לשבת בבית סוהר בשביל זה. אני בהחלט מוכנה. נווה תרצה לבחורות בנות שמונים, מה יכול להיות? תמיד אני יכולה לכתוב שם".

כשהדברים האלה יפורסמו, הטוקבקיסטים לא יהיו סלחנים. זה מפחיד אותך?

"לא מפחיד אותי. החלטתי להקים קבוצה שתלך ותתפתח עם האידיאל הזה. אני למשל רוצה שתמיד ילמדו תורה, אני מעריצה את התנ"ך, אבל שמי שילך ללמוד תורה יצטרך להתקבל לישיבה ושמבחני הקבלה יהיו כמו לקורס טיס עבור הבן שלי. מי שלא עומד ברמה - עף. אני מוכנה לממן רמה כזו. אני רק לא רוצה את אלפי הפרזיטים".

וכניצולת שואה - מה דעתך על היחס כלפי הניצולים?

"אני בעד שכולם יקבלו ולא רק ניצולי שואה. למה שניצול שואה יקבל משהו יותר מסתם זקן במעלות שגר במרתף? למה? כי כשהוא היה בן 8 הוא סבל? כל אחד צריך את החיתול החד פעמי והאוכל המינימלי".

איך נולד נפתלי?

"בקומה מתחתנו גרה משפחה עם ילד בן 7 עם שיתוק ילדים. באחד הימים כשעליתי במדרגות, הרגשתי בריח רע בחדר המדרגות וככל שאני עולה, הריח מתגבר. בקומה מתחתי אני רואה את הילד יושב ליד הדלת, הבית סגור, הוא שכח את המפתח ועשה במכנסיים. לקחתי אותו, קילחתי אותו, ארזתי לו את הבגדים ונתתי לו לאכול. לא הוחלפה מילה בינו לביני, זה מה שצריך לעשות וזה מה שעושים. לאורך חיי ראיתי איך כועסים על ילדים כי הם לא מתנהגים כמצופה, ובעיקר מתייחסים לכל הסיפור של החיתולים כמשהו מגעיל ומלוכלך".

נפתלי זה הילד שישב על המדרגות?

"אני לא יודעת. זו היתה מין הברקה, את לא יודעת אף פעם מאיפה באים לך דברים. זה בא לי מתוך התחשבות ורחמים על הילדים, אני מזדהה עם ילדים. אני מרגישה אותם, כאילו יש יצור בתוכי, זה הילד שאני מזדהה איתו, מבינה את המצוקות. אבל אחרי המקרה הזה הבנתי באופן חד משמעי למה אני מסוגלת ולמה אני לא מסוגלת. חשבתי שאם הדברים יסופרו בצורה נינוחה ובנאלית, אם זה יהיה מצויר ומסופר בצורה סכמטית, באיורים פשוטים, זה יעבוד. זו מתנה כזו, שכבתי לי במיטה, חשבתי כמה מסכנים הילדים האלה שצוחקים עליהם שפתאום עושים במכנסיים וחשבתי שזה נורא עצוב לילדים, שזה קשה".

איך נפתלי קיבל את שמו?

"בהתחלה לילד בספר קראו מיכאל על שם הבן שלי. כשהספר היה כמעט בסוף תהליך הדפוס, מיכאל היה בן ארבע בערך וכבר מזמן נגמל. הוא היה אז ילד קטן, וחששתי שיבואו אליו ילדים ויגידו: 'מיכאל, הנה הטוסיק שלך' ויציקו לו. אמרתי בליבי שאני חייבת לשנות את השם שלו. ניגשתי להוצאה ואמרתי 'חלה פה טעות. הגיבור בספר שמו לא מיכאל, שמו נפתלי', אמרו לי 'אוי אלונה, הספר כמעט בדפוס'. אמרתי שזה וטו, אז שינו".

השיחה עם פרנקל גולשת למעמד האישה. פתאום הביטחון שלה מתערער וכעס רב עולה. היא מספרת שגידלה את שני ילדיה כמעט לבד. בעלה המנוח היה מפרנס יחיד, ונהג לחזור לפנות ערב מהעבודה. היא מתארת את אותה תקופה כתקופה שבה חיה עם משפחתה בעוני.

במה העוני בא לידי ביטוי?

"הייתי מכבסת את חתולי הטטרה. הייתי משרה, מכבסת ביד, מרתיחה, שוטפת אלף פעמים, תולה, ומגהצת ומקפלת. היו כבר חיתולים בתקופה הזו, רק לי לא היה כסף לקנות אותם, ואני כועסת על עצמי".

ובכל זאת הצלחת לבנות קריירה מרשימה.

"זו מעולם לא הייתה המטרה שלי. לא השתדלתי להיות נחמדה למישהו, לא להזמין ראיון עיתונאי, לא ליזום חגיגה על שום ספר, על שום אירוע או שום דבר. אני כאילו עשיתי את שלי. זה כאילו הצמיח רגליים קטנות והלך. זה אומר משהו. אני חושבת שהיה לי מזל לא יאומן. כשכתבתי את "סיר הסירים" לא חשבתי שאכתוב עוד ספר, ועכשיו יש לי 40 ספרים שכתבתי וציירתי, זה המון ספרים".

בראש שלך נפתלי אמיתי?

"כששאלו את גוסטב פלובר שכתב את מאדאם בובארי, איך הבנת לעומק את הדמות של מאדאם בובארי, הוא ענה 'מה זאת אומרת? אני מאדאם בובארי'. אז אני יכולה לענות שנפתלי זה אני. אני לא עושה מעצמי עניין, כשעושים עניין אני לא מאמינה שזה באמת מגיע לי, אבל כמובן שזה משמח אותי. ראיתי שאני נמצאת בצמרת, בפרונט של ספרות הילדים. אני אומרת 'מה אתם עושים עניין, בסך הכל רציתי להתפרנס'. אם הייתי צריכה הייתי מתפרנסת מכל דבר. אם לא הייתי עושה את זה, הייתי עושה דבר אחר. אני שמחה וגאה שאני מתפרנסת ממה שאני אוהבת לעשות".

לא כולם יודעים, אבל לפני נפתלי, איירת לא מעט ספרי ילדים. למעשה את קודם כל מאיירת. איך נולד הציור של נפתלי?

"המצאתי סתם".

הוא נראה כך בכל הספרים.

"זה נכון. יש לו ראש מתולתל כזה. נורא נוח לדבר בטלפון ולצייר את התלתלים האלה, כי לא צריך לחשוב הרבה ורציתי שיהיה איקוני כזה. זו הפעם הראשונה שמישהו צייר ילד ערום עם הטוסיק".

נפתלי נפרד לשלום מהקקי ואומר לו "להתראות בים". קיבלת על זה תגובות?

"ד"ר אורי מרינוב, שהיה מנכ"ל איכות הסביבה, התקומם על המשפט הזה. הוא כתב לי מכתב רשמי שבו כתב: 'גברת פרנקל הנכבדה, רכשתי את ספרך לבתי, אני מבקש ממך לשנות את 'להתראות בים'. עניתי לו: 'ברגע שאתה תדאג להוציא את הקקי מהים, אני מוכנה להוציא את המשפט מהספר'. אחרי הרבה שנים הוא כתב לי 'אני מזמין אותך למתקן בריכות החימצון, להוכיח לך שאנחנו פתרנו את הבעיה. כפי שהתחייבת, תשמיטי את המשפט מהספר'. התכוונתי לעשות את זה, והיה לי מאוד קשה. אבל אז בדיוק פרצה מחלה בגלל הקקי בים. אנשים התחילו להתחסן. עניתי לו שיראה מה שקורה בארץ, ובגלל זה אני עדיין לא מוציאה את המשפט".

נפתלי חגג לא מזמן 42. הוא כבר לא ילד, ועדיין רבבות ילדים נהנים ממעלליו, איך את מסבירה את זה?

"נורא קשה להיות פשוט, נורא קשה להצטמצם ןולהעביר משהו במינימום של מילים, ואין שם אף מילה מיותרת. הכל נורא מצומצם ומלא בכנות, הומור ואירוניה. זה נורא חשוב. מעבר לזה הדברים הבסיסיים באנושות, מאז שהתגבשה, לא משתנים. כל אחד רוצה לאהוב ולהיות נאהב, כל אחד מגן על הילדים שלו, כל ילד תלוי בהורים שלו. הצרכים הבסיסיים נשארים אותו הדבר".

יש הרבה חיקויים לספר?

"כן, המון".

מה דעתך עליהם?

"שהספר שלי יותר טוב".