בשיעור הבעה נעמד אחד מאויב?י, לא, בשיעור הבעה נעמד אויב?י המושבע, ודיקלם שורות חרוזות, מגוחכות, שסחפו את הבנים
בכיתה התורנית. נושא החיבור שהתבקשנו לכתוב היה אירוע מפחיד בחיים. מה ידענו בגיל הזה מלבד פחדים ואיזו תשוקה עמומה, מרומזת. בכיתה ז'4 החל העולם להיפתח. עבור חלק מאיתנו. העולם היה עדויות בטלוויזיה. העולם היה משאלות לב על תהילה. העולם היה מאבקים על תפקיד החזן בתפילת שחרית. בתחילת השנה נלחמנו כנגד השינה הגוברת בסליחות. עכשיו, בראש חודש אדר, התחרינו על קולניות הזמרה של בצאת ישראל, מי מבינינו שקולם כבר החל להתעבות ומשלו בו. ואז הגנבנו מבטים אל המורה האחראי, המורה לספורט, המורה לידיעת הארץ, המורה טרוט העיניים לתלמוד. ראיתי את עצמי פרוש מהם. כלפי רובם חשתי מין טינה מדולדלת, איזו הסתייגות, שהתנפלו עלי באותה שנה. פתאום בסוף הקיץ התנפלו. עברתי בשערי התיכון הממלכתי דתי, החלפתי מלכות של דממה במלכות של המון, ילדים צווחים, מתרוצצים, בנים מזיעים. ידעתי מיד שהזיעה שבתוך חלל הכיתה התורנית היתה שונה. עשרים ומשהו בנים אחרים מסבים זוגות זוגות לשולחנות. חריפות ודחיפות היו בה. את החריפות זיהיתי. אבל היסוד האחר, כאילו היתה זריזות בתוכם לצאת למסע שלא הוזמנתי אליו. בקושי צלחתי את כברת הדרך מהשער אל הכיתה. על אף המרחב העצום, החלל המקומר ששוליו מלחכים את קצות תבל, התחככתי בנחילי אדם.
כשנכנסתי ראיתי שהשולחנות בחזית הכיתה תפוסים ברובם. התיישבתי במקום פנוי. המחנכת שלנו היתה רכוסה כולה. פנים בצקיים וחומים, קשתיות כמעט דלוקות. מעט העור שביצבץ מבעד לכסויות שלה, עור קרסול מבין החצאית שופעת הקפלים, פיסה של מפרק, היה צחור, שנהבי. ראשו של שותפי לשולחן הושפל כשהסבירה המחנכת על חובותינו. בחנתי אותו. לחייו של השותף היו סמוקות, שפתיו חשוקות, ידיו נשלחו מטה, אל ברכיו, מאוגרפות. קדמת מכנסיו הקצרים היתה תפוחה. הסתכלתי הצידה, הסתכלתי הלאה בחטף. המחנכת הילכה בנוקשות לאורך הכיתה. מדי פעם עצרה לכתוב נקודה חשובה על הלוח. ניסיתי להתמקד בדבריה, אבל מבטי נדד מתנועתה המוכנית אל עבר הזקפה של השותף. חשבתי בבהלה, תכף יצלצל הפעמון לסוף השיעור, מה יעשה, איך יעמוד לפני כולם והדבר עומד גם הוא. שפתיו של השותף נעו חרש, איזו תחינה עלומה, הידהדו את הזיית הרגיעה שניסה לזמן. הוא חשב על אגמי מים צלולים, קפואים, ערבות קרח מכחילות, סדקים של כפור בזגוגיות, שלג על עצים מחטניים.
מבוע הדימויים שלו פלש אלי. כבשה אותי מערבולת המעלות הצונחות, תהום של היעדר תנועה. היתה שם שלווה, הבטחה לשלווה, אבל לא מהסוג שהכרתי. לא. אצבעותי כבר היו אחוזות שיתוק, קור, השליטה שלי בהן רפתה, והשיתוקור הזדחל לאט, לאורך הזרועות, ולאורך הרגליים. אני, כלומר, אני, יודע להגיד שבוורידים מושלכת דממה, קנוקנות של קפיאה. תך, פוקע אחד הווים המעגנים את הנפש במשכנה הטבעי, ועוד אחד, המתכות הנשברות סמוך לאפס המוחלט.
קראתי בקול, המורה, המורה, אני חייב לצאת, אני נחנק פה.
לא שמעת מה אמרתי בתחילת השיעור, אמרה המחנכת.
שמעתי, אבל.
אין אבל, אתם כבר לא ביסודי, פה אתם תיתנו דין וחשבון על כל שגיאה והפרת כללים. קולה חרק. איך לא הבחנתי קודם בחריקות קולה, בחריקולות, חרלק, חרלק, חלרק, בישימון הקרח חרקים אין, רק צליפות הסופות והרוח, חרלק, חרלק. אבל אני.
לא אבל ולא חבל. מה אמרתי, להצביע לפני שמדברים. אתה לא חמור שנוער בבוקר רק כי האור עולה, נכון?
אני לא בטוח, אמרתי, אני לא בטוח בכלל.
גם אני מתחילה לפקפק, אמרה המחנכת.
אמרתי, כולנו חמורים.
דבר בשם עצמך, אמר מישהו.
ש?ם, אמרה המחנכת.
אהוד ברדה, המורה, אמר הילד.
ואתה, שאלה המחנכת.
פרקש, אמרתי.
פרקש מה?
חחח, אמר אהוד ברדה, כמו הפושע.
הוא בטח קרוב שלו, אמר מישהו, שמעתי שיש לו קרובים
בשד, וקול שני, מאיזה מעמק, קטע אותו, אומרים שהוא התחבא במחילות פה, לא רחוק מכ וכבר נקטע גם הוא בקריאות, נחמן הגבר.
יופי של חינוך, אמרה המחנכת, אני כבר אדאג לשרש מכם את כל הפראות הזאת. עבריינים, אלה הגיבורים שלכם?
אהוד ברדה אמר, עשה לשוטרים קרקס.
שקט, צעקה המחנכת, אני מתחילה לחשוב שפרקש צדק כשאמר שכולכם חמורים.
השליטה באיברים שבה אלי. השותף היה נצנוץ קלוש, טמא, בשדה הראייה. אמרתי, לא אני אמרתי, כתוב בגמרא.
אתה בטח חושב שמגיעות לך מחיאות כפיים, אמרה המחנכת.
הפעמון צילצל. שלושים ומשהו מערכות של בוכנות וקפיצים זינקו מהמושבים. ברדה ופרקש אלי, אמרה המחנכת. עלה בי עונג על עצם ההיענות, על אפשרות התנועה. מישהו טפח על גבי. נפניתי. זה היה השותף לשולחן. לחייו הוורידו חזרה.
היה שינוי. ללא ספק, בזיעה. כבר לא הזיעה של אלול הרותח בבקרים. האוויר עמד בלא ניע על אף החלונות הפתוחים אל רחבה מרוצפת, סדוקה. מעבר לה התנשא מדרון חולי. גדר חצצה בין שטח בית הספר ובין משוכת עצים. מעבר לזה שדה תבואה, ועוד, גבעות כורכר שבטנן היא רשת מחילות. ישבתי בשולחן הקדמי, לצד אהוד ברדה, תחת מבטה הדלוח של המחנכת דדון. קולה זימזם סביב. בחופשת הקיץ נגלתה לי יכולת שעד כה נסתרה ממני, לרכוב על המהומי השיחות של אחרים. עדיין הייתי בלתי מיומן בה. עדיין לא צייתה לרצוני. הקשבתי למילים, עד שצדם העקר הופיע, עד שהמובן התפוגג, ורק נגינת הדיבור מרחפת כמו ריח בחלל. לעתים היה צורך ברעש רב. בחג השבועות האחרון, בבית הכנסת, הפכה התפילה ללחן מהפנט ואני שקעתי אל דממה רוחשת חיים, שמתוכה עלו תמונות חסרות פשר, יפהפיות. לעתים די היה בצלילים בודדים, האנחות שהיה אבי נאנח כל החודשים האחרונים מתוך ההתהפכויות על משכבו. אם התמזל מזלי נבללו בהן פטפוטיהן של אחיותי מן החדר הסמוך.
שתי אחיותי הצעירות התישו אותי כל החופש הגדול בסכסוכיהן המטופשים. בבוקר שרתה ביניהן אחווה כשהלכו לקייטנה, אבל עם חזרתן, משהו מחימת השמש דבק בהן, והן היו מתנצחות. באחד הימים נשכה טובה את בשר זרוע ימין שלה, הצביעה על מעגל השקעים שהותירו שיניה ואמרה לשונטל, תראי, יש לי שעון. שונטל, שהיתה שמנמונת יותר, לא הצליחה לשחזר את התעלול. טובה הציעה לנשוך אותה. שונטל זעקה כשפיה של טובה נסגר על חלקת הזרוע. היא דחפה את טובה, אבל לסתותיה של טובה נותרו קפוצות. שונטל התחילה להתייפח. טובה הרפתה ממנה והתיישבה על הספה. היא צפתה בשונטל בסיפוק בעוד זו מנסה לקרצף מעליה את עקבות הנשיכה. שונטל רצה לחדר השירותים, ויפחותיה השבורות קטעו את זרם המים. סימו פרקש בהה בשתי בנותיו משך כל ההתנצחות, במבטו הריק בהה. ומשנמלטה שונטל נדד מבטו אל חלקים אחרים של הבית. הלכתי אל שונטל. היא ישבה על מכסה האסלה המורד והמים זורמים לשווא, נוחתים על פנים הכיור, מסתחררים עם תנועת הארץ אל פתח הניקוז. הסתכלתי גם אני כמה דקות בהיקוות הזאת. אחר כך סגרתי את הברז. שונטל הפסיקה לבכות ונעצה בי מבט, עיניה ברקו מהבכי. באצבעות שמאל המשיכה לעסות את מקום הפציעה. ביקשתי שתראה לי.
לך לא אכפת, אמרה שונטל, כלום לא אכפת לך, אם הייתי גדולה כמוך הייתי מורידה לה סטירה שהיא היתה רואה כוכבים.
אמרתי שזה לא עניין של גודל.
מה אתה יודע בכלל, אמרה שונטל, זה כואב.
אמרתי שזה יעבור.
שונטל שבה לבכות, בכי חרישי. השתופפתי על ברכי ונגעתי בסנטרה. ראשה נרתע אחורה, כמו מזיק חשמלי. מה מעביר את הכאב, שאלתי.
שונטל אמרה, נקמה.
היא יצאה בשקט מחדר השירותים. עקבתי אחריה מהפתח. טובה התרווחה על הספה. שונטל התגנבה אט אט מאחור. חשבתי שבכל רגע טובה תשגיח בהתקרבותה. אבל חושיה של טובה היו מוסבים אל דבר אחר. שונטל זינקה עליה, שיניה ננעצות בצווארה של טובה. טובה הפליטה צרחה. ואבינו, בישיבתו הכנועה על כיסאו מול חלון המטבח, נזנק לפעולה. ניצב על רגליו. לשניות ספורות הייתי משוכנע שזיהיתי בו אותו כוח נורא שהיה בו עד לפני שנה וחצי, בימי גבורתו האחרונים. לרגע התמקדו עיניו, רק לרגע נלטשו. אחר כך קרס בחזרה על כיסאו. שוב הארובות החלולות האלו, בקושי רואה, והברות חלושות עולות כמו אד משפתיו. אחיותי, בנות כמעט שבע ושמונה וחצי, התלבשו בצלמן הרגיל, הישן. בגרות קפצה על טובה כל אימת שנזעקה לעזור לאבינו. היא ניגשה אליו דאגנית, ושונטל מאחוריה, צובטת אותה בישבנים בהיחבא בעוד טובה מציעה למזוג לו כוס מים, לפרוס לו אבטיח, להזמין רופא.
הצצתי מהדלת עד שהייתי בטוח ששלום זמני נכרת בין השתיים, ופרשתי. בגבי נשמעה קריאתה של שונטל, שאמא הורתה לנו להישאר עד שתשוב, אבל ידעתי שאמנו תעבור בדלת עוד דקות ספורות או ש
כל הכבוד על הביטחון העצמי, אמרה המחנכת דדון.
השבתי לה מבט מבוהל. ביט, ביטחון, אמרתי.
היא גחנה אלי ונקשה באצבעה על מצחי. ההלמות עברה כצמרמורת, מטה, שואפת אל כפות הרגליים. אתה סומך על המוח שלך שיזכור כל פרט בשיעור, לא, אמרה.
כמה מוזר, המחברת שלי היתה סגורה ודחוקה לפאת השולחן, הלאה ממני. לצדי הניח אהוד ברדה את עפרונו ממרוצתו על הדפים. הינהנתי לאט.
יפה, אמרה המחנכת דדון, אז תוכל אולי לספר לנו קצת על התקנה החשובה של עזרא הסופר בימי שיבת ציון, לא הרבה, ממש קצת, שלא נפריע לך יותר מדי חס ושלום.
המדרון החולי ומשוכת העצים נסגרו במסגרת החלון. אני, כלומר, אני, מציין, כל החוץ נכלא במהלומה הזו של היות החלון זכוכית, חומר מחומרי העולם.
אמרתי בקושי, הוא החליף את הכתב.
החליף את הכתב?
כן, אמרתי. היה איזה קצה של זיכרון במה שאמרתי. איפה שמעתי שעזרא הסופר החליף את הכתב. אולי בקריאת המשניות בבית הכנסת לפני מנחה. כן, אמרתי, עד אז כתבו בכתב אחר, של כנענים, כמו קווים כאלה, והוא החליף את הכתב לכתב המרובע שאנחנו כותבים בו עכשיו, כתב אשורי.
זה חידוש גדול, אמרה המחנכת דדון, מחדש גדול קם לנו, אנחנו כותבים באשורית.
עיניה ניטלו ממני וסקרו את יתר התלמידים בשעשוע. אהוד משך בשרוול חולצתי. מחברתו היתה פרושה ובעמוד האחרון נכתב באותיות ענק, קריאת תורה בשני וחמישי ובמנחה של שבת.
ושוב עיניה של המחנכת דדון, שהצטללו, הוטחו אלי. שמעתי את הזעם מרעיד את מילותיה בשוליהן, חותר תחת הצלילים. אז מה, אמרה, המצאות אתה יודע להמציא, אבל להקשיב למטה מכבודך, אולי אתה לא תלמיד מספיק טוב כדי לשבת בתורנית.
כן, אמרתי, כלומר לא, המורה, אני טיפש גדול, טיפש גדול.
פעם אמר לי אבי שבני פרקש לא נועדו לחיות בתוך בתים. אנחנו חיים כשפנינו אל החוץ, החלון הוא נחמתנו, ואז הדלת. הבעיה היא שאנחנו צריכים להיות במנוסה תמיד, ולפעמים פירוש הדבר שאנחנו מוכרחים ליצור את רודפינו. לא מצאתי בדברים היגיון כלשהו כשנאמרו. הם נאמרו סתם, בלא הקשר. אבי לקח אותי לצפות במשחק הכדורגל במגרש הפועל בשבת. באמצע המשחק, בתוך שורה של נאצות עסיסיות על נקביותם וכוסיותם של השוער והחלוץ של הנבחרת, אמר אבי מה שאמר. באותה לשון קשה, מקוללת, גסה, שניסיתי לתרגל לעצמי בסתר. הינהנתי. זכרתי את הכבוד הדק שנלווה לכל פנייה שפנה מי מהקהל לאדון פרקש במשחקי השבת. בימי גבורתו הראשונים היה אבי ראש נבחרת הכדורגל המקומית, הפועל שדרות, והוביל את הקבוצה לשורה של ניצחונות, שבסופם עלו ליגה. אבי אמר לי שהייתי צריך לראות את החגיגות באותה שנה. אבל למה בעצם, הוסיף, כאילו שלעלות מליגה ד' לליגה ג' הועיל למישהו. הוא פרש כשהתגייס ליחידה קרבית, ואז ערק, וישב בכלא הצבאי ושוחרר. בהזדמנות אחרת אמרה אמי, כשאבי חזר וסיפר את סיפוריו, שככה זה עם סימו פרקש, סימו פרקש לא יכול לחיות אם הוא לא הורס לעצמו את החיים.
בערב הקודם קרא לי אבי. הוא לא השמיע קול, רק חבט בברכו. גררתי כיסא והתיישבתי לידו. אחרי כמה דקות אמר לי אדון
פרקש, תהיה טוב. הוא הניח את ידו על ראשי. הוא אמר, אל תראה להם שמה בבית ספר איזה חוכמה יש לך. אתה רק תקלקל,
כמוני, אני לא מהמברכים. ואז, בתנועה רכה נשק לרום הפדחת.
חום הנשיקה ירד מטה, דרך השיער. אני, כלומר, אני, יודע לספר
שחום הנשיקה ירד עוד מטה, דרך עצם הגולגולת, דרך מחסום
הדם?מוח, דרך רקמות ומלכודות נוירונים. הוא היה למחשבה,
פתוחה כמו פרח חשמלי. קמתי חנוק. השארתי מאחורי את הכיסא. מיהרתי אל חדרי. שונטל עמדה במסדרון, פיה פעור במקצת. אפילו בחשכה שנפלה בחלל הבהיק הזיגוג על גלגלי העין. היא הניעה
את שפתיה לקראת איזו מילה, שגרונה כבר עיבד, אבל טובה
הגיחה בגבה, מהשירותים, משפשפת את ידיה הלחות בתנועת
ניגוב אחרונה, ודחפה אותה. נו, מה את עומדת בדרך, אמרה, זוזי,
יא פרה.
חלפתי על פניהן. ישבתי על המיטה והירהרתי אם לא יהיה מאוחר מדי לצאת עכשיו לביקור אחרון במחילות. שהלילה י?רד עד שאגיע. מה אמצא בהסתר הפנים הירחי, אפילו עם הפנס שלקחתי מתיבת כלי העבודה של אבי. יצאתי מהחדר. אבי השקיף בעד החלון, בתאורה המתעפרת, אל החצר האחורית ומעבר לה, אל חומת הסוף שהפרידה את ביתנו מבית השכנים. הכיסא שהצבתי לידו הוחזר למקומו. מזל. כי בדיוק אמי עברה בדלת. כמה שנאה את חריגת הרהיטים ממקומם.
טובה, אמרה, זכרת את הקניות?
כן, ענתה טובה מעומק הבית.
אז יופי, אמרה אמנו, בואי לכאן ותעזרי לי להכין ארוחת ערב.
טובה הגיעה, גוררת את רגליה במיאון. שונטל באה בעקבותיה. היא שאלה אם תוכל לעזור גם. אבל אמנו ענתה את תשובתה הרגילה, את קטנה מדי.
אמא, אמרה שונטל בהתפנקות, אנחנו חוזרים מחר ללימודים והתיק שלי מכיתה אלף קרוע.
אתם חוזרים מחר ללימודים?
מה, את לא יודעת, אמרה טובה, אפילו אבא זכר.
עווית של איבה חלפה בארשתה של אמנו ויופייה? ניכר בה, יופייה העכור של מיס שדרות, שצץ רק כשהרשתה לפניה להסגיר את צערה, את תרעומתה. הוא נעלם כלעומת שבא, יחד עם הרגש שהצית אותו. תוויה ניקשו בנוקשותם החדשה. היא אמרה, אז מה אתם מבזבזים לי את הזמן בדיבורים עכשיו, נלך מחר לקנות ציוד.
היא השאירה את טובה להשגיח שהרוטב בסיר הבשר לא יגלוש. שונטל נשארה גם היא איתה. היא משכה אותי הצידה. מה זאת אומרת שאבא שלך זכר, אמרה.
אמרתי, הוא רצה שאני ישב איתו, הוא רצה להגיד לי שאני לא יבליט את עצמי, שככה אני סתם יהרוס.
הוא דיבר איתך?
לא הרבה, הוא דיבר חלש, בקושי היה ל
שטויות, אמרה אמי, רק שטויות יש לאבא שלך בראש.