לאן שלא תסתכלו בזמן הקרוב, סביר להניח שנטע ריסקין תהיה שם. בעוד כשבועיים, התחרות הישראלית של פסטיבל ירושלים תציג בהקרנת בכורה את "געגוע" של שבי גביזון, בו היא משתתפת. לאחר מכן, עדיין לא ברור מתי, יגיע למסכים סרט נוסף בהשתתפותה, "מסתור" של ערן ריקליס, הבמאי שבדיוק צורף השבוע לאקדמיה האמריקאית לקולנוע. כמו כן, כזכור, השחקנית השתתפה מוקדם יותר השנה בדרמה של במאי ישראלי אחר שחבר בגוף ההוליוודי הנוצץ, "נורמן" של יוסף סידר. חוץ מזה, בקרוב היא תהיה בעונה החדשה של "כפולים" וגם אפשר להתענג עליה בשידורים חוזרים של "שטיסל". ואם כל זה לא מספיק לכם, אתמול (חמישי) עלה כאן לאקרנים "להציל את נטע", סרטו החדש של ניר ברגמן ("כנפיים שבורות") בו היא משחקת גם כן, אלא מה. בקיצור להציל את נטע? שהיא תציל אותנו!
והחלק הראשון במסע ההצלה יהיה למנוע מראש את הבלבול שיוצר שם הסרט: ובכן, "להציל את נטע" אינו נקרא בשמה של ריסקין, וגם לא של כל אשה אחרת. למעשה, מדובר בגבר שברירי ופגוע, אותו מגלם בני אבני, והדרמה הזו מתארת בארבע אפיזודות שונות מפגשים שלו עם דמויות הנקרות בדרכו, נשים בעיקר, המסייעות לו כל אחת בדרכה לגאול את נשמתו.
לדמות של ריסקין כאן קוראים בכלל שרון, והיא מעצבת פנים שחיה בארצות הברית וחוזרת לארץ להלוויית אמה. בישראל, היא פוגשת את אחותה המנוכרת והמאותגרת שכלית, וגם את נטע כמובן. התוצאה: סרט חכם, מיוחד ורגיש, נטול התלהמות וצעקנות, המתקדם בקצב משלו ובאופן נדיר יחסית לקולנוע המקומי, ניחן בניואנסים ובאנדרסטייטמנט.
לא פלא, אם כך, שריסקין התחברה אליו, שכן לדבריה, אלה בדיוק הדברים שהיא מחפשת. "מה שהכי מעניין אותי לעשות עם דמויות, זה לעצב איזושהי פסאדה ואז קצת לנפץ אותה או לערער אותה", היא אומרת בראיון לוואלה! תרבות לרגל צאת "להציל את נטע" לאקרנים. "אני משתדלת להסתיר חלקים בדמות ולא לתת את הכל בסצנה הראשונה. הרי אם אני אזמין אותך למסיבה ויהיה לנו נורא כיף ונרקוד ונשתה ואז בסוף אני אקיא עלייך, תשמח לטפל בי, אבל אם אקיא עלייך על ההתחלה, אתה תברח. אותו דבר בקולנוע: אם תשפוך הכל החוצה על ההתחלה, לא ירצו להמשיך לראות".
ההופעה ב"להציל את נטע" ניצבת כמעין סגירת מעגל מבחינת ריסקין, שאת אחת ההזדמנויות הראשונות שלה קיבלה ב"להוציא את הכלב", המיני-סדרה של ברגמן. "יש לו אומץ לפתוח את הדלת לשחקניות חדשות, ואני חושבת שהוא אוהב לגלות אותן", אומרת השחקנית הפורייה. "היה מרגש לראות אותו עושה את זה הפעם לשחקניות אחרות", היא מוסיפה, ואכן הסרט עתיר בפנים שלא היו מוכרות עד כה לציבור הרחב: למשל, נוריה דינה לוזינסקי, המגלמת את האחות המאותגרת שכלית, ועושה זו בצורה כל כך משכנעת, עד שהצופים משוכנעים לרוב כי היא כזו גם בחיים.
"חשוב לי לדבר עליה, כי היא מדהימה ולא קיבלה את ההכרה והחשיפה שהתפקיד הזה היה אמור להביא לה", אומרת ריסקין, "היא סופר מוכשרת, אחד האנשים היותר מוכשרים שהיה לי הכי כיף לעבוד איתם".
נתת לה עצות?
"אתמול היתה הפרמיירה והיא חשבה שזה נעים וכיף ולא הבינה שבאים לעבוד שם וזה ממש לא החלק הכיפי של העבודה. החלק הכיפי זה לשחק, והפרמיירות וכל זה הן הזנב שנשאר. זה כמו לארגן דו"ח שנתי למס הכנסה. זה חלק ממה שאתה צריך לעשות".
ואיך את עם ראיונות?
"פעם התנו כתבה עליי ב'סיפור שאני מוכרת'. אמרתי שהסיפור שלי הוא העבודה שלי. הם ענו שהעבודה שלי לא מעניינת אף אחד, אז שאלתי בחזרה למה לראיין אותי בכלל? אני באמת לא מבינה למה. עושים את זה פה בעיקר לנשים. כשאני קוראת ראיונות בחו"ל עם קייט בלנשט מדברים איתה על הדמות ועל הסרט, ופה לא נוגעים בזה".
אז בוא נתמקד בעבודה של ריסקין, והרי לא חסר על מה לדבר, לנוכח ההספקים שלה. השאלה המתבקשת היא איך שחקנית, שעד תחילת-אמצע העשור הנוכחי כלל לא היתה נוכחת בקולנוע הישראלי, הפכה לפתע לפנים שלו, כאילו היתה גילה אלמגור החדשה. "אם תסתכל איזה סרטים היו פעם ואיזה סרטים היו בשנה האחרונה, תבין את התשובה", הא אומרת. "מה לעשות, לא יכולתי לשחק חייל מזרחי, תינוק במחסום או גשש בדואי, אבל השנה היו תפקידים שהתאימו לי".
עדיין לא כותבים מספיקים תפקידים נשיים בקולנוע הישראלי?
"בקולנוע האירופאי תמיד התעסקו בנשים בקולנוע הישראלי, זה לא סוד, הרבה פחות. בשנים האחרונות יש שינוי, אי אפשר להתעלם מזה. נקודת המבט משתנה, והיא כבר לא בלעדית רק לגברים. שאלת אותי למה הדברים היו ככה ואני חושבת שזה התחיל ב'אודיסאה'. משם נולדה המסגרת העלילתית שהגבר מתרוצץ וחווה את העולם והאשה מחכה לו בבית ורוקמת. כיום, לא רק כותבים לנשים תפקידים שבאופן מסורתי היו נכתבים לגברים, אלא גם מבינים שהסיפור על מי שמחכה בבית לא פחות מעניין. בתפקיד שעשיתי ב'שטיסל', למשל, היה היפוך כזה.
"גם אי אפשר להתעלם מכך ש'להציל את נטע' מורכב מנקודות מבט נשיות ומציג את הסיפור שלהן, בעוד זה של הגבר דווקא נותר כמעט עד הסוף בערפל. אבל עצם זה שבמקומות מסוימים הדביקו לו גם את התואר 'העצמה נשית', מעיד על הבעיה המהותית; שנקודת המבט הנשית היא עדיין לא דבר שבשגרה. היא עדיין היוצא דופן שצריך לציין. עדיין יגידו על סרט: 'סרט על נשים!'"
הדרך עוד ארוכה, בקיצור.
"בהחלט, מה עוד שגם אם יש שינוי בקולנוע, הוא נשאר שם, ומחוצה לו, במציאות עצמה, נשים עדיין נבחנות בישראל רק לפי הגבר שאיתן הן יוצאות. או נכון יותר לומר לפי הגבר שיוצא איתן. זה כמובן נושא שצריך לדבר עליו בהרחבה ולא ככה על רגל אחת ובמשפט אחד, אבל אפשר לומר כי למרבה הצער, הסיפור של אישה סתם בהיותה אדם בעולם עדיין לא נחשב כאן מספיק מעניין בזכות עצמו".
למה את לא כותבת בעצמך משהו?
"כי אני כל כך ביקורתית כלפי עצמי שלא אצליח לכתוב משהו בלי לשנות אותו עשרות אלפי פעמים. אם הכל היה תלוי רק בי, לא הייתי מוציאה שום דבר בחיים ואת הכל הייתי מושכת לנצח. אבל שום דבר לא תלוי בי: אני לא קובעת לאיזה אודישנים יזמינו אותי וכמובן גם לא אם יקבלו אותי. הליהוק ל'מסתור' של ערן ריקליס למשל, לקח חצי שנה מפרכת, אבל בסופו של דבר זה מה שמתאים לי: אני טובה בקפיצה על רכבות נוסעות. אחרים מתחילים מסע ואני מצטרפת אליהם. הביקורת העצמית שלי נחלשת ככה, כי הפרויקט הוא לא שלי".
מה התפקיד הבא שהיית רוצה שיציעו לך?
"עד כה תמיד השתדלתי לגלם משהו אחר כל פעם. הייתי דוסית ב'שטיסל', מרגלת פסיכופתית ב'תא גורדין' וכיוצא בכך, אחרת משעמם לי. אני אוהבת תפקידים שאין לי מושג איך אני אעשה אותם. זה אתגר שלא משתק אותי, אלא מדרבן אותי".
את לא אוהבת לגלם אותה דמות פעמיים, אבל עכשיו כן הזדמן לך לעבוד עם אותו במאי פעמיים. איך היה לפגוש שוב את ניר ברגמן, כעשור לאחר "להוציא את הכלב"?
"יש לו שיטת עבודה מיוחדת. ניר מותח את הגבולות שלך ומוציא ממך את המקסימום. היו סצנות שסיימנו לצלם והוא אמר לנו להמשיך אותן כדי לראות מה עוד יכול לצאת. זו היתה מעין אימפרוביזציה מצולמת, שחלקים מסוימים ממנה נכנסו פנימה. ניר מאפשר חופש פעולה. הוא אוהב לנסות דברים ביחד עם השחקנים. העבודה איתו לא שטחית אף פעם. אתה תמיד מתעמת עם המון דברים אצלך ובתוכך".
אמנם לא למדת בתחילת דרכך באחד מבתי הספר למשחק, אבל את כבר שמונה שנים אצל ערן פסח, המורה החביב על המי ומי בתעשייה.
"הוא מורה מדהים וחשוב לי להגיד את זה. אני אצלו כבר שמונה שנים ואני מסתכלת על הדרך שעשיתי כמשהו שעשינו יחד. מכל הטכניקות שלמדתי ממנו, יש אחת שהשתמשתי בה במיוחד ב'להציל את נטע' להתנהג כאילו הדמות לא רוצה להיות בסרט. אני מאוד אוהבת שמשחקים ככה, כאילו הדמות בכלל לא רוצה להיות בסצנה, בכלל לא רוצה להיות שם".
"הסיפור בו אני משתתפת הוא על שתי אחיות, שאחת אמנם פגועה בשכלה אבל האחרת, זו שאני מגלמת, פגועה רגשית לא פחות. הדמות שלי גם סובלת ממה שאני מכנה חרדה מ'הידבקות גנטית'. אני חושבת שכל אדם יכול להזדהות עם זה; כשהוא מזהה תכונה גופנית, תכונת אופי או אפילו סתם מחווה או צורת התנהגות של אחד מבני המשפחה שלו שהוא סולד ונחרד מהמחשבה שגם לו יש אותה, הוא ינסה להתנגד לה בכל הדרכים שהוא מכיר ויכול".
וגם היית מורה בעצמך המורה למבטא של נטלי פורטמן ב"סיפור על אהבה וחושך".
"יש לי אוזן טובה למבטאים. אני פשוט יודעת מה נכון ומה לא נכון ויודעת איך ומה לתקן, אם כי אמרתי לה שאי אפשר להפוך את המבטא שלה במאה אחוזים, אבל כן אפשר היה לדאוג שהוא לא יהיה אמריקאי. המבטא בא מאיפה שאתה מוציא את האוויר: בעברית וצרפתית זה מגיע מאותו מקום, ובאנגלית ממקום אחר. ככל שמדברים עברית נקי ויפה יותר, יש יותר אוויר על היד, ובמבטא אמריקאי אין עליה אוויר בכלל".
ומאז, כמה פעמים שאלו אותך איך היה לעבוד עם נטלי פורטמן? ועם ריצ'רד גיר על "נורמן".
"כל הזמן שואלים. זו שאלה מעצבנת".
וכמה פעמים היית צריכה להגיד על הסרט הנוכחי "זה לא עליי, אני לא נטע בסרט, נטע זה גבר בכלל".
"אם היית יודע כמה פעמים אמרתי את המשפט הזה! אבל זה מבלבל, אין מה לעשות, גם כל פעם שהיו אומרים 'נטע' בצילומים, הייתי מסובבת את הראש".
