פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שובו של הסנדק: "4:44" הוא אחד האלבומים הגדולים בקריירה של ג'יי זי

      האגו הגדול עדיין כאן, אבל ב-"4:44", אלבומו הראשון מזה ארבע שנים, נדמה שג'יי זי סוף סוף מבין שהוא אינו חזות הכל. במחי 10 שירים שאורכם 36 דקות הוא מספיק לבנות מורשת, לעסוק בחכמה וביעילות במגוון נושאים ואפילו להכות על חטא בפני אשתו והעולם

      ג'יי זי (GettyImages)
      ההפוגה עשתה לו רק טוב. ג'יי זי (צילום: Getty Images - אימג'בנק)

      כאשר חובבי היפ הופ נדרשים לשאלת ג'יי זי, רובם נאלצים להפריד בין הגרסאות השונות של שון קרטר. מעטים יערערו על מעמדו של ג'יי זי ועל היותו אגדת היפ הופ, אבל מאז הופעתו הראשונה בשיר ב-1993 ועד אלבומו הארבעה עשר שיצא בסוף השבוע האחרון, הוא נגלה אלינו בשתי תצורות עיקריות. הראשונה היא זו שהכרנו ב-1996, כששחרר את אלבומו הראשון "Reasonable Doubt" בעוד ריח הקראק שמכר עד אז עדיין נידף מבגדיו ומחרוזיו. מהרגע הראשון היה ברור שמדובר בכותב מילים חד ושנון שלמד רבות מהאמנים שלקחו אותו תחת חסותו, בראשם Big Daddy Kane האגדי וביגי. התובנות, הסיפורים, הטראומות שצבר בתור סוחר סמים מברוקלין בליווי ההפקות הנכונות וקיתונות הכריזמה של ג'יי זי, הציגו לנו דמות מאפיוסית שלמה, על צדדיה הגנגסטריים והאנושיים. את החוש העסקי שפיתח ג'יי זי בתור סוחר סמים ניתן לזהות בהאזנה למילות השירים באותו אלבום. "I Sold kilo's of coke, I'm guessing I can sell CD's", הוא שר שנים אחר כך במשפט שמסכם את מהותו מהרגע הראשון.

      בתצורתו השנייה, ג'יי זי הוא יצרן הלהיטים, הסלב, האיש שנשוי לביונסה וחי את חיי הזהר. להיטים כמו "Run this Town", "Empire State of Mind", "I Just Wanna Love U" או "N***** In Paris" (עם קניה) ועוד רבים, מייצגים את ג'יי זי כמו שמכיר אותו הציבור הרחב. כאן המקום להבהיר שהחלוקה לעולם אינה דיכוטומית. גם ברגעי הפופ הגדולים ביותר שלו שמר ג'יי זי לרוב על המאפיינים שלו בתור ראפר אגדי, אך פשוט התאים אותם למגרש בו בחר לשחק. גם ברגעים הכנים והפגיעים יותר שחשף במהלך הקריירה הוא לא חדל להיות האדם הראוותן והעשיר במופגן. הסוד תמיד היה מונח במינונים.

      "The Blueprint", אלבומו השישי שיצא ב-2001, הגיע בתקופה בה הפך לראפר הבולט בעולם (או לפחות בין הבולטים). ג'יי זי מיעט להסתיר זאת באלבום עצמו, אך בחר במפיקים האלמוניים דאז קניה ווסט וג'אסט בלייז להוביל את האלבום מוזיקלית. הם בתמורה מילאו את האלבום בסימפולים מלאי נשמה, שהוציאו מג'יי זי צדדים שמיעטנו להיחשף להם מאז "Reasonable Dobut"ועל הדרך הגדירו מחדש את הסאונד של עולם ההיפ הופ לשנים הבאות. לעומת זאת, באלבומו הקודם "Magna Carta Holy Grail" מ-2013, שלטה הראוותנות של ג'יי זי והצעידה אותו הרבה מעבר לגבול הטעם הטוב. התוצאה הייתה אלבום מנותק ושבע שפיאר את יצירות האמנות שרכש. באלבום שבו הרפרנס המרכזי הוא ז'אן מישל בסקיאט (ולא מהסיבות הנכונות), לא די בכישרון של ג'יי זי וביכולות הראפ שלו על מנת ליצור הזדהות בקרב המאזין, בטח שלא בז'אנר ובתרבות כמו ההיפ הופ, שליבתו תמיד תישאר הרחוב.

      ג'יי זי (GettyImages)
      ראוותן אבל גם מטיף. הכל תלוי במינונים (צילום: Getty Images - אימג'בנק)

      במבט ראשון, ארבע השנים שחלפו מאז "MCHG" לא מצטיירות כזמן רב מדי, אבל בעולם ההיפ הופ הטורבו-דינמי מדובר בכמעט נצח. בזמן שג'יי זי לקח צעד אחורה והתמקד בביסוס הלייבל Roc nation וכמובן בהקמת שירות הסטרימינג Tidal (שהדבר הכי טוב שיצא ממנו הוא הופעת הבי-סיידס המדהימה הזאת), צברה תחלופת הדורות בהיפ הופ תאוצה. אמנם מצד אחד הפך הטראפ לתת הז'אנר הדומיננטי והפחית מחשיבות המילים בהיפ הופ, אך מצד שני טיפס אל הפסגה דווקא ראפר סופר-מגה-טורבו ליריקלי, אחד קנדריק לאמאר. בארבע שנות היעדרות של ג'יי זי, שחרר קנדריק לאמאר שני אלבומים מורכבים ונוקבים שנוגעים הן בחברה שבחוץ והן באדם שבפנים, לא לפני שטלטל את עולם ההיפ הופ כולו בהופעת אורח אחת, רק כדי להזכיר שגם את הכלי הזה הוא מחזיק בארסנל.

      לא שמעתי את ג'יי זי עצמו מתייחס לתופעת קנדריק, אבל ב-2003 שמעתי אותו אומר "If skills sold truth be told, I'll probably be, lyrically Talib Kweli, truthfully I wanna rhyme like Common Sense"", ומודה בהמשך שרידד את התכנים שלו כדי להכפיל את מזומניו. בתקופה בה השיר יצא, שיא הדקדנס של ההיפ הופ, הוא כנראה צדק. אולי הייתה זו ההצלחה המטאורית של קנדריק ששכנעה אותו שאפשר למכור גם באמצעות ראפ טוב, אולי הייתה זו הדחיפה דווקא מכיוונו של No I.D שהפיק מוזיקלית את האלבום (הפעם הראשונה שג'יי זי מתמסר למפיק אחד בלבד) ואולי היה זה ההקשר העיקרי בה עלה שמו בשנתיים האחרונות – הבגידה בביונסה.

      ג'יי זי (GettyImages)
      אחרי "Lemonade" כולם חיכו לתשובה שלו (צילום: Getty Images - אימג'בנק)

      תהא הסיבה אשר תהא, האלבום הזה הוא ההצדקה הטובה ביותר לכניסתו של ג'יי זי להיכל התהילה של כותבי השירים, זמן קצר לפני שחרורו. בעשרה שירים שאורכם המצטבר הוא 36 דקות הוא מצליח לעסוק במגוון נושאים שראפר פחות מיומן היה מכסה בהרבה יותר זמן. האגו נמצא פה, אבל למעט אוורור קל בשיר Bam"" עם דמייאן מארלי, הוא חוזר לפרופורציות הנכונות. יתרה מזאת, ג'יי זי משתמש כאן בעושרו, ניסיונו ומעמדו מזווית חדשה עבורו, של העברת ידע ב-"The Story of O.J" או אפילו של גישור סכסוכים בין הדורות בהיפ הופ ב-"Family Feud".

      כמובן שיש באלבום הזה גם את החלקים העסיסיים. "איך הוא יגיב ל-'Lemonade' של ביונסה", הייתה השאלה שכולם שאלו מרגע שקווין בי גוללה את סיפור הבגידה של בעלה באלבומה בשנה שעברה. היו שחשבו שינסה ללמד סנגוריה על עצמו או להביא את הצד שלו בסיפור. מהיכרות עם האגו של ג'יי זי לא מדובר בהשערה בלתי הגיונית, אבל ג'יגה הפתיע לטובה כשבחר פשוט להכות על חטא ולבקש מחילה. בצעד חכם הוא לא יצר "אלבום תגובה", אלא תחם את העיסוק בנושא לכמה שורות בשיר הפתיחה של האלבום "Kill JAY-Z" וכמובן בשיר הנושא "4:44", השעה שבה התעורר באמצע הלילה כדי לכתוב את השיר. הוא לא מהסס לחטט בפצע, לקחת אחריות על הכאב שגרם לביונסה ולשתף בפחד מהיום שבו יגלו ילדיו על אי נאמנותו.

      ג'יי זי (GettyImages)
      איך תתמודד בלו אייבי עם הידיעה שבגד באמה? (צילום: Getty Images - אימג'בנק)

      מעבר לעיסוק בביונסה, כבר בשיר הפתיחה "Kill JAY-Z" מורגשת הדחיפות של ג'יי זי לגעת בנקודות כואבות בעברו הרחוק והקרוב. הוא מפנה את האצבעות המאשימות אל עצמו, אבל על הדרך עוקץ את (או שמא נעלב מ) קניה ווסט, בן טיפוחו שהאשים אותו בהתעלמות ממנו וברצון לחסל אותו במונולוג הידוע לשמצה שנשא בהופעה בסקרמנטו. בהמשך האלבום הוא מוציא את אמו מהארון בשיר "Smile" ומזדהה עם הקושי שבהסתרת זהותה המינית, לפני שמביע שמחה על כך שמצאה בת זוג בסופו של דבר. ב"Caught their Eye" הוא מקדיש בית שלם ללונדל מקמילן, עורך דינו לשעבר של פרינס שהפקיע מג'יי זי ו-TIDAL את האקסקלוסיביות להסטרמת הקטלוג של פרינס אחרי מותו. באלבום אחר, הביקורת שלו כלפי תאוות הבצע של אחרים נראית הייתה אירונית מעט, אך הפרסקטיבה שמביא איתו "4:44" נוסכת עליו אותנטיות. האתר Genius כבר הספיק לייחס לאלבום מוטיב של "קפיטליזם שחור" (הרחבת העושר בקהילות השחורים על ידי הקמת עסקים בבעלות שחורים ועידוד קנייה מעסקים אלה) ולהציג לכך ראיות משכנעות במילות השירים שעוזרות ליישב את הדיסוננס.

      העיסוק הרחב בג'יי זי של הטקסט שלפניכם אמנם מתבקש, אבל עושה עוול לדמות לא פחות חשובה ממנו ב"4:44" - המפיק No I.D. הכנות, הפתיחות והצניעות היחסית (דגש על היחסית!) שהפגין של ג'יי זי באלבום, לא הייתה יכולה לעבור כל כך טוב לולא סיפק לה נו איי מעטפת מוזיקלית מושלמת כפי שעשה כאן. המנטור של קניה ווסט הוציא תחת ידיו הפקות לטובי הראפרים, מ-Common ו-Nas עד ווינס סטייפלס ועבד בעבר גם עם ג'יי זי עצמו, אבל כבר הספיק להודות שמדובר בעבודה הטובה ביותר שלו - תוצר של תהליך שיפור ולמידה שלקח על עצמו עוד בטרם נענה להצעתו של ג'יי זי להפיק עבורו. חשיבותו של המפיק לאלבום מתעצמת כאשר למדים על תהליך העבודה בין No I.D לג'יי זי.

      הקשר שנוצר בין השניים בעבודה על האלבום לא עיצב את הסאונד של האלבום בלבד אלא גם את אופיו המילולי. בריאיון ל"רולינג סטון" סיפר No I.D שהבין שסימפולים היא נקודת החוזק העיקרית שלו והשתמש בהם כמו בכלי נגינה. הבחירות שלו העמיסו את האלבום בנשמה שעזרה בתורה לדחוף את ג'יי זי אל הנושאים שבהם עסק באלבום הזה. את חלקם הזמין ג'יגה בעצמו (שני הסימפולים של נינה סימון, למשל) ואת חלקם הינדס עבורו No I.D. את הסימפול בשיר הנושא, "Late Nights & Heartbreak" של Hanna Williams & The Affirmations, בחר המפיק בכוונת תחילה לדחוף את ג'יי זי לעסוק בנושא.

      ג'יי זי (GettyImages)
      תהליך העבודה עם NO I.D מוציא ממנו את המיטב (צילום: Getty Images - אימג'בנק)

      "4:44" נחתם עם "Legacy", שיר שהגדיר ג'יי ז'י בתור "צוואה מילולית". מעבר לנושא השיר עצמו שממשיך להתכתב עם רעיון ה"קפיטליזם השחור", אפשר להרחיב את ההסתכלות אל המורשת המוזיקלית שישאיר אחריו ג'יי זי. את הלהיטים הגדולים ששחרר לאורך השנים ינגנו בתחנות הרדיו, אבל "4:44" מצטרף לרשימת האלבומים שעליהם ידברו. ג'יי זי ה"שני" הוא זה שביקר לנו שוב ושוב באוזניים והסב לנו הנאה מרובה, אבל ג'יי זי ה"ראשון" הוא זה שפתח ואתגר לנו את הראש ונכנס לנו ללב. לגלות שהצד הזה של ג'יי זי עדיין קיים ב-2017 זה לא רק משמח, אלא גם נחוץ לתרבות ההיפ הופ. נותר לנו רק לקוות שלא נצטרך שוב לחכות יותר מעשור לאלבום של ג'יי זי הזה.