בריטני ספירס נולדה לעשות אותנו שמחים. גם כשחטפה סיבוב והעציבה ב-2007, לא נדרשו יותר מכמה שנים כדי שתחזור לתפקוד כמעט מלא. אלא שאחרי כל הזמן הזה, שעבר בהסכמה עקרונית על יחסים הדדיים אמביוולנטיים, היא נשארה חידה. מצד אחד כוכבת פופ חשופה לחלוטין, שמשדרת דחפים חייתיים וסקס, אולי אפילו פמיניזם - מצד שני מרוחקת, עם ליבידו אמין בערך כמו הטענה שהמיקרופון שלה פתוח, ובעיקר פשטנית ומרוקנת מאמירה. מה את, בריטני ספירס? מלכת פופ? מפגרת בפופ? מדריכת זומבה שעושה פנטומימה? אמא של הדאנס? מקור ללעג? מקור להערצה? כל אלה ועוד הן השאלות שריצדו מעל המסכים של פארק הירקון וסימנו את המופע הביזארי והכיפי הזה.
והיה שם הכל: חימום, בגדי גוף שחותכים את המפשעות בקו ישר, 100% לחות, קונפטי, לייזרים, רקדנים ללא שיער חזה, רקדניות עם ירכי ביקראם יוגה, דאבסטפ להמונים, ארט, תפאורה דומיננטית, מסכים מושקעים, כוריאוגרפיה מגוונות, קהל זורם יחסית, וולגריות, טראשיות, BDSM, היפראקטיביות, אינטראקציה סמי-מינית עם מעריץ, והרבה מאוד, אבל מאוד, מהלהיטים הכי גדולים של העשורים האחרונים, החל מ"I'm A Slave 4 U", דרך "Toxic", "Crazy", "Piece Of Me", ועד "Till The World Ends" ו"Work Bitch" שחזר על עצמו בפתיחה ובסיום (זה עבד).
והפלייבק. ה-פלייבק. אמנם הוא היה ברמה של ליפסינק חובבנים, בלי שום הפתעות מרעננות או עיבודים שאפתניים, אבל במרבית הזמן הוא איפשר לבריטני לעשות את הדברים היחידים שהיא יודעת לעשות: לבדר, לקפוץ ולהיות באינטראקציה חיננית עם הרקדנים שלה. כלומר, לא לשיר. ולפחות בעניין הזה חילוקי הדעות נשארו מאחור; ספירס תמיד הייתה זמרת אולפנים סבירה - ולכן גם קשה לצפות ממנה להפגין יכולות ווקאליות יוצאות דופן על הבמה. קחו את זה או שתעברו לדילינג'ר אסקייפ פלאן בבארבי.
החלק המעניין במופע שהתחיל ב-21:15 והסתיים ב-23:00 היה הסנכרון עם החיים האינטנסיביים והמורכבים של הגיבורה האיקונית שלו: היו בו רגעים של כיף לא יאמן ("Gimme More"), היו בו נפילות (החרבה גסה של "Slave 4 U") וקטעי מעבר מצ'וקמקים שהרגישו תלושים (המחווה למיסי אליוט). כל אלה הדגישו, שוב, את מה שכבר היה מובן מאליו: בריטני היא לא חוד החנית של המוזיקה הפופולרית, אבל היא ראויה, רלוונטית ויש לה מה לתת על אף הקצר בינה לבין התעשייה, שהתקדמה ונעשתה הרבה יותר נוקשה ומתוחכמת.
ברמה הקונספטואלית, החיסרון היחיד שהורגש הוא בהיעדרן של הבלדות (מה עם "I'm Not A Girl, Not Yet A Woman" או "Everytime"?), שם בריטני יכלה לצאת ממיוט ולשיר בית ופזמון ("Make Me" לא מספיק מעניין). ברמה הרגשית הפרסונה האניגמטית-קפדנית של ספירס לא נותנת, ייתכן שבמודע, להתחבר עד הסוף לא אל השואו הלאס וגאסי, שניכר שהושקעה בו מחשבה, ולא אל המוזיקאית/כוכבת שמדי פעם צועקת "תל אביב" ומנסה להרים גבוה ומצליחה באופן חלקי.
אולי אם הבטן לא הייתה מלאה, אם להיכנס רגע לנסיבות החיים הטראגיות, זה היה אחרת. ואולי זה בסדר גמור כמו שזה. בריטני מצאה את מקומה, גם אם זה אזור נוח (בעיקר לכיס) והקהל הנאמן שלה יודע שאמנם המחר לא נשמע ככה, אבל העבר הלא-רחוק כן. וזה נעים להיזכר (לפחות בחלק מהמקרים).
