פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רטרו שיט: קלווין האריס ניסה לעשות נוסטלגיה - יצאה לו מסיבת חוף

      לקלווין האריס נמאס שהוא נתפס כמוזיקאי שטחי. הוא רוצה שיתפסו אותו כמפיק גאון, באותה רמה של מארק רונסון, הנפטונים וטימברלנד. כדי לעשות זאת, באלבומו החדש הוא זנח את ה-EDM וניסה ליצור אלבום שנשמע כאילו הוא מלפני ארבעים שנה. זה לא בדיוק התממש

      זה לא יאמן, אבל קלווין האריס נמצא בסביבה כבר עשר שנים. אלבום הבכורה שלו יצא בדיוק לפני עשור, ביוני 2007, ונקרא באופן יומרני "אני בראתי את הדיסקו". האריס, כמובן, לא ברא את הדיסקו, אבל מאז אותו אלבום הפך לאחד האנשים החשובים במוזיקה. מפיק שזכה להצלחה יוצאת דופן, בזמן שמיצב את עצמו כאמן מוביל באחד מתחומי המוזיקה החשובים של תקופתנו.

      בגיל 33 נראה שהאריס הגשים מה שכל אחד יכול לחלום עליו. להוציא יותר להיטים מהביטלס? עם 23 הצלחות פרי עטו אפשר לסמן "צ'ק". להיות הדיג'יי שמשתכר הכי הרבה בעולם? 300 אלף הדולרים שהוא מקבל ללילה בווגאס ואנחנו עם ה"צ'ק" השני. מולטי מיליונר? עם הון של 250 מיליון דולרים אפשר לסמן "וי" גדול. להפוך מצנון סקוטי לרווק מבוקש? כשברשימת האקסיות שלך נמצאות אלי גולדינג, ריטה אורה וטיילור סוויפט, ה"וי" זועק לשמיים. לברוא את הדיסקו? טוב, זה טכנית לא אפשרי, מפני שהדיסקו נולד בערך עשור לפני האריס. מה שכן, האריס הוא ללא ספק אחת הדמויות המרכזיות בעיצוב הז'אנר המשמעותי ביותר בעשור האחרון, ה-EDM. לא רע.

      אז מה נותר לאיש שהשיג הכל לשאוף אליו? האלבום החדש, "Funk Wav Bounces Vol.1", מבשר שהאריס כנראה רוצה הכרה אומנותית כעילוי. מפתיע, אבל למרות החיים הזוהרים והמצליחים של האריס, לא ממש מעריכים אותו כאמן גאון כפי שהוא רואה בעצמו. האריס רוצה להיות שם עם מפיקים אחרים, באותה קטגוריה אליה משתייכים האליטות של התחום – מפיקי-על כמו מארק רונסון, הנפטונים או טימבאלאנד. האריס הבין שכדי להיחשב לגדול הוא צריך לזנוח את ה-EDM, כי שלא מוערך כאיכותי על אף ההצלחה. מדובר במקדונלדס של המוזיקה.

      כסוג של התכחשות ל-EDM, באלבומו החדש לא כלולים שלושת הלהיטים הענקיים שיצאו מאז "Motion", אלבומו הקודם מ-2014: "How Deep is Your Love", "This is What You Came For" ו"My Way". במקומם, האלבום החדש "Funk Wav Bounces Vol. 1" הביא אסופה של קטעי פאנק/דיסקו רטרואים. או כמו שמכריז הראפר Schoolboy Q ב-"Cash Out", הקטע השני באלבום: "נחגוג כאילו זה 1980".

      האריס באמת מנסה לקחת אותנו ארבעים שנים אחורה. כבר מעטיפת האלבום, שעשויה ברוח אלבומי הדיסקו של הסבנטיז, אפשר להבין זאת. העטיפה כוללת צילום מגורען של חוף ים, שנעשה כאילו במצלמת פילם שכוונה לעבר השמש - צילום של פעם. בתוך האלבום מקבלים עשרה קטעי פאנקי, דיסקו, סול ודאנסהול, עם כמות מטורפת של 22 זמרים וראפרים שמתארחים בשירים השונים.

      האמנים האורחים הם בעצם האלבום. כל אחד ואחד מהווקאליסטים מביא את הקטע שלו לשיר שהוא מבצע, והאריס בסך הכל עוטף אותם בהפקה המתאימה. מכיוון שלכל אחד יש קטע קצת אחר - סנופ דוג הוא לא פארל וויליאמס ופארל וויליאמס הוא לא ניקי מינאז' או פראנק אושן - נוצר אלבום לא אחיד ברמתו. כל קטע לוקח לכיוון קצת שונה של יצירה מתחומי מוזיקת הנשמה. אחרי הפתיחה עם "Slide", הלהיט היחידי מהאלבום שנשמע כמו קטע סול עדכני, אנחנו עוברים למסע בזמן עם קטעי אולד-סקול-ראפ, דיסקו סבנטיז, רגאיי רך ודאנסהול ופופ-סול ברוח של תחילת האייטיז.

      כמובן שההפקות ב-"Funk Wav" לא באמת נשמעות כאילו הן מלפני ארבעים שנה. אם האלבום היה נוצר אז, היו מעורבים בו הרבה יותר נגנים וההפקה שלו הייתה מן הסתם אנלוגית ומחוספסת. במקום זה אנחנו מקבלים הפקה נוצצת ומהוקצעת כמו שהעידן הנוכחי מאפשר. מהסיבות האלה, הניסיון של האריס ליצור רטרו לתקופה ההיא הוא חצי אותנטי. מה גם שהוא לא מקורי. הרטרו לדיסקו ולפאנק התרחש כבר לפני עשרים שנה, בסוף הניינטיז, ושוב לפני עשור עם מפעלותיו של מארק רונסון. וכשחושבים על זה, הרבה מהקטעים באלבום הזה נשמעים יותר כמו יצירות בהשראת אייס אוף בייס ומייסי גריי, מאשר בהשראת ג'ורג' בנסון וגראנדמאסטר פלאש.

      האריס הצהיר בתחילת השנה שהאלבום הזה צפוי להיות אלבום עם עשרה סינגלים - עשרה להיטים. בניגוד להצהרותיו, אין ממש טעם לנסות לפרק את האלבום ולהאזין לכל קטע וקטע בנפרד. אמנם כל שיר מופק היטב ויש גם כמה יצירות שמצליחות לסחוף, אבל יש כאן בקושי להיט אחד. אם האריס באמת היה מנסה ליצור אלבום פאנק-דיסקו ברוח הסבנטיז, הוא היה יודע שבזמן אמת באלבומים האלו היו בדרך כלל שניים-שלושה להיטים, שהיו עטופים בעוד קטעים בעלי הפקות חלליות, רובן אינסטרומנטליות וארוכות. האריס לא עשה זאת כאן והוא באמת מצפה שכל שיר כאן יהפוך ללהיט. אם מנסים לבחור את הקטעים היותר טובים, החצים מופנים אל "Skrt on Me" עם ניקי מינאז' ו"Heartstroke" שנעשה בשיתוף וויליאמס ואריאנה גראנדה, אבל הניסיון להוציא מכאן שירים החוצה הוא לא נכון.

      זה אלבום עם שירים שעושים נעים באוזן, אבל לבדם אין להם חשיבות. בעצם העובדה הזאת האריס באמת הצליח ליצור אלבום שלם, מה שלא ממש עבד לו בעבר. מה שכן, בגלל שיש כאן כל כך הרבה ווקאליסטים שונים, האלבום הזה נשמע יותר כמו תכנית רדיו ערוכה היטב או סט מעולה של דיג'יי על חוף הים, מאשר יצירה קונספטואלית שלמה.